"יד ושם" הוא לא המקום הראשון שצריך ללכת אליו

ההיסטוריה שלנו לא מתחילה ביד ושם. אברהם יצחק ויעקב וגם שרה רבקה ולאה חיו כאן ונקברו כאן. במערת המכפלה. רחל אמנו הייתה כאן וקבורה בקבר רחל שבבית לחם. יוסף הצדיק קבור בשכם, בקבר יוסף. דרך האבות עוברת בין בתינו שבהר חברון וחוצה את נחלת יהודה. הר הבית וקיר התמך של ההר הכותל המערבי שהתקדש, נמצאים כאן אלפי שנים, הרבה לפני מבנים אחרים שנבנו באותו המתחם ועל חורבות המקדש והרבה לפני שסוסו של הנביא נקשר לצד קיר התמך. התפללנו וערגנו לחזור לביתנו אחרי שגורשנו מכאן בחורבן הבית השני. במהלך אלפי השנים שהארץ הזו הייתה שממה תמיד היו בה יהודים מעטים ששמרו על הגחלת, ולפני מאה וחמישים שנה החל זרם של העם היהודי לשוב לביתו. מתימן, מארצות המזרח והמערב, עליות חסידים, עליות מתנגדים, עליות כאלה שרצו להחריב עולם ישן ולבנות עולם חדש במקומו. כלל ישראל.

והייתה גם שואה איומה ונוראה שהחריבה את עמנו, שהגיעה לאחר אינספור עליות (למרות שמכנים רק עליות מסוימות כעלייה ראשונה ושניה ושלישית...) וכמעט החריבה את החלום. וב"ה שבנו לביתנו. העצמות היבשות חזרו ונפחו בהם חיים.

השואה היא בהחלט ציון דרך נוראי לאובדנם של קרוב לשבעה מיליונים מבני עמנו. היא אות קלון וקין לנאצים ועוזריהם מכל העמים. היא תזכורת לעובדה שברגעי השפל העולם שתק והתעלם. היא ציון דרך לאכזריות האומות ולשנאתם כלפי היהדות. היא תזכורת לצורך העצום שלנו במדינה ובכח משלנו. אבל היא לא השורש. היא לא המקום המסמל אותנו, עם של 3500 שנה!

לא ראוי ולא נכון שביקור ראשון של ראש ממשלה יהיה ביד ושם, ולא ראוי ולא נכון שהמקום הראשון שנשיאים יבקרו בו יהיה "יד ושם". אנחנו כאן מכח אבותינו, אנחנו כאן מהעת הישנה ועד העת החדשה כי התפללנו וערגנו והאמנו ועבדנו קשה ובנינו חומה ומגדל. אנחנו כאן בע"ה בזכות, ולא בחסד וברחמי האומות.