אובדנות של בני נוער הולכת וגוברת. באופן פרדוקסלי, בתקופות של קושי לאומי ושל אתגר היא פוחתת. דווקא ביציאה מהתקופה הקשה והשחרור ממנה, ישנה עליה באובדנות זו. יש סימנים מוקדמים, אבל צריך לאתרם; באחוזים ניכרים – מישהו ידע על האפשרות הזו, אבל לא רצה "להלשין"; יש דרכים להתמודד עימה. לפחות חלקית. אלא שהקושי הגדול הוא האיתור של מי שזקוק לעזרה זו.
דור הולך ודור בא במערכת החינוך. התלמידים מתחלפים כל הזמן.
המורים – הם הקבוע. ללא שום קשר למשא ומתן על תנאי ההוראה – בכל שיטה שהיא ושתהיה הקביעות של המורים היא הרבה יותר גדולה מאשר של התלמידים. סוכני השינוי הם המורים. אותם צריך להפגיש עם היכולת לזהות סימנים מוקדמים – ויש כאלה; אותם צריך להפגיש עם פעולות עזרה ראשונה שהם מסוגלים לעשות.
לא כדי להטיל עליהם משימות נוספות. מוטל עליהם משא רב גם בלי זה, אולם רק הם מסוגלים. לא בדרישות נוספות. אלא כדי לעזור. מוקד ההשקעה בתהליכי שינוי צריך להתמקד אפוא בהם.
הם המתווכים הטבעיים ביותר; הם המנהיגות המקומית המשמעותית ביותר; הם אלה שמגשרים בין מטרות החינוך ויעדיו ובין התלמידים. זו כנראה דרך שיש בה סיכוי גדול יותר מאשר תוכניות המופנות ישירות כלפי תלמידים, שכן הם מתחלפים כל הזמן.
זו משימת קודש. זו השבת האדם לעצמו. השבת האבידה הגדולה ביותר: רצון החיים.
הרב יובל שרלו מפעיל רשת של קבוצות וואטסאפ, ערוץ טלגרם ועמוד פייסבוק, הקרויים 'זיקים', בהם הוא שולח מדי יום התייחסות קצרה במבט תורני על שלל נושאים. ניתן להצטרף לקבוצות הווטסאפ דרך הלינק