לאחר שהחל תהליך שיבת ציון, היו רבנים שלא השכילו להבין את גודל השעה, ונשארו בתפיסתם הגלותית שגרמה לאסונות כבדים לרבבות יהודים שנשארו באירופה. תפיסתם זו גרמה להם גם לפתח יחס שנע בין אדישות לעוינות, כלפי התנועה הציונית וכלפי מדינת ישראל על כל המשתמע מכך.
לעומתם, היו רבנים שכבר אז הבינו את גודל השעה ותמכו בכל כוחם בתהליך שיבת ציון וכמובן שמחו שמחה גדולה בעת הקמת מדינת ישראל, וממשיכים לראות בה עד היום ראשית צמיחת גאולתנו. כאן חשוב להדגיש שהתפיסה "הגאולית" או במילים אחרות "תורת ארץ ישראל" אינה יכולה להסתכם אך ורק ביחס חיובי למדינת ישראל, זהו מושג רחב הרבה יותר המצריך חשיבה מחודשת.
אנסה להסביר מעט את דבריי, וה' יהיה בעזרי:
כל רב שניגש לפסוק הלכה או להחליט על מדיניות הלכתית, במיוחד אם יש לכך השלכות לכלל אזרחי מדינת ישראל, חייב קודם כל להבין נכונה את המציאות בה אנו חיים: עם ישראל שחי כעם ריבוני בארצו, בתוך הנס של קיבוץ גלויות. המשמעות לכך היא שהרב כבר אינו יכול להסתמך אך ורק על בית המדרש בו גדל ועל המסורת שהוא קיבל מרבותיו, הוא חייב מלכתחילה לקחת בחשבון את מגוון הדעות והמסורות הקיימות בעם ישראל ולתת משקל רציני לכל אחת מהן.
יתרה מכך, הרב אינו יכול להסתפק אך ורק בלהעתיק את מה שפסקו בעבר פוסקים שגרו בחו"ל או במציאות אחרת, ולהדביק את מסקנותיהם על פסיקתו. הוא חייב לפתוח הכל מחדש, ללמוד את הסוגיא מחדש, מהמקורות, ולקחת בחשבון את השיקולים העדכניים המתאימים למציאות העכשווית.
ב"ה לא אלמן ישראל, וכך הייתה אכן גישתם של חכמינו בדור שעבר, ביניהם, מרן הראשון לציון הגאון הרב בצמ"ח עוזיאל זצ"ל, הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל, הגאון הרב דוד שלוש זצ"ל ועוד. לצערנו הרב, כפי שאנחנו רואים פעם אחר פעם, המציאות מוכיחה שלא כך נוהגים היום הרבנים התופסים את עמדות ההנהגה הרשמיות, וכך בעצם נוצר פער שלא ניתן לגישור כביכול בין ההלכה לבין המציאות.
אתייחס למשל לסוגיית הגיור, שלה השלכות לאומיות כבדות משקל: אי אפשר להוביל מדיניות הלכתית נכונה ביחס לגיור, במנותק מהמציאות בה אנו חיים, ועוד למחזר טענות הלכתיות, שרבנים טענו לפני כ- 200 שנה ויותר בארצות הניכר. חייבים קודם כל להבין את האתגר העומד לפנינו ואת מציאות החיים כאן בארצנו.
על פי הנתונים שהתפרסמו לאחרונה, ישנם כ- 100,000 זוגות מעורבים במדינת ישראל, כלומר גדל דור שלם של ילדים וילדות לא יהודים שגדלים ומתחנכים כיהודים: לומדים בכל המוסדות הרגילים מהגן ועד האוניברסיטה דרך השרות בצה"ל. הילדים האלה ומשפחותיהם אינם מכירים שום דת אחרת, הם מרגישים ומתנהגים כיהודים, הם לא חוגגים את חג המולד ושאר חגי הגויים, הם חוגגים את חגי ישראל: פסח שבועות וסוכות, ואף החגים שנקבעו מאוחר יותר: חנוכה ופורים. הם צמים ביום כיפור. הם אוכלים כשר. הם עושים קידוש בליל שבת. הם עצמם ברובם המוחלט צאצאים של יהודים. להם אפשר להתייחס כגויים זרים הבאים להתגייר? כלפיהם אפשר לצטט כל מיני שו"תים שחוברו בארצות הגולה במציאות שונה בתכלית? כאשר אז היה צורך לברר האם המתגייר ימשיך להאמין ביש"ו וללכת לכנסייה או שכוונותיו להצטרף לעם ישראל אכן טהורות? משם אפשר לשאוב את ההוכחות ההלכתיות בענייני גיור?
"שמעו-נא זאת, עם סכל ואין לב: עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו" (ירמיהו ה, כא). רק לאחר שתובן המציאות בצורה נכוחה עם מבט רחב ועם פרספקטיבה נכונה, יהיה אפשר לפתוח את הסוגיא מחדש. לחזור לעיקר הדין, מתוך התנ"ך, התלמוד, והרמב"ם ולהבין משם מה הם התנאים ההלכתיים הבסיסיים ביותר לגיור ומתוך כך לתת פתרון למציאות ימינו. רק גישה כזאת תביא מזור ותרופה לבעיות הלאומיות העומדות על סדר היום במדינת ישראל.
הרב דלויה הוא רב קהילת אוהל יצחק – הר ברכה. מזכיר אגוד חכמי המערב בא"י.