שמחת תורה כמו פעם. אז מה היה דווקא השנה בשמחת תורה בבוקר שהיה כל כך מיוחד?
מנסה לחשוב...
גם בעומדי מן הצד, בזמזום שקט של שירה המפארת את התורה, התרגשתי כמו ילדה.
אולי התשובה נעוצה בכך שממש, אבל ממש, כל הגברים שהיו בבית הכנסת השתתפו באופן סופר פעיל בהקפות. לא היו בכלל צופים מהיציע, למרות שרובנו כבר ללא ילדים קטנים ולא בתפקיד חינוכי.
כולם לקחו חלק בשמחה מתפרצת עם השירים היפים שמפמפמים שוב ושוב 'מה אהבתי תורתך', שירים שמעוררים מוטיבציה כנה להיות שייכים לכל הטוב הזה ולרצות ללמוד עוד ולשמוח יותר.
גם עזרת הנשים הייתה יחסית שקטה, מאפשרת. אולי גם הפנמה של מילות הברכה "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", עזרו לי לשמוח.
מילים של ברכה המספרות שבזמן הזה יש כוח מיוחד ואני מודה לה' בפשטות על הזכות לחיות ולהתקיים בזמן הזה. כזה פשוט. לא יותר. מכאן ,דווקא מהפשטות הזאת, נפתח פתח לכך שהזמן המיוחד הזה יאיר אותי, גם בלי שאעשה כלום מעבר להודי'ה.
והיה שם גם שיח נשים (קצר כי הכל היה קצר) ששיתף על מקומות של שמחת תורה פרטית. המחשבות, התמונות והסיפורים שעלו ממשיכים ללוות אותי. מתיאור מעמד של נשיקה לספר תורה, דרך הרקדה המונית כבני נוער ועד לסיפור מרגש ששיתפה חברה שכנערה בחו"ל, כשהייתה במסגרת תנועת נוער התנדבותית בשמחת תורה, חניכה בעלת צרכים מיוחדים השתטחה על הרצפה בצעקות כשקראו ב'וזאת הברכה' מבלי שאיש הצליח להרגיעה או להוציאה. לפליאת כל הנוכחים היא השתתקה עם התחלת הקריאה בבראשית. כששאלו אותה מה קרה, הסבירה בהתרגשות- "משה מת! משה מת".
אז מה יותר קישור לתורה מזה? פה כולם מחוברים, ללא מבחני סף.
ועל הכל, גם בננו המיוחד ששמח בתורה עם כל הרוקדים וסחף באופן שרק הוא מסוגל.
תורת ה' תמימה מחכימת פתי. תמימות, ללא פוזות, בשמחה אמיתית, אפשרה לכולנו לחוש חלק, אפילו מבלי להתאמץ לחפש ערוצי חיבור "נשיים".
ערוצים שחיפשתי בעבר, לא נדרשו לי היום הזה. הלוואי שמשהו מזה ימשיך גם לשגרה שלנו.
חורף בריא!
הרבנית ד"ר לאה ויזל היא ראש המדרשה של אוניברסיטת בר-אילן