סוגרים שנה שנת השבר | דרוש מנהיג שירים אותנו מהקרשים

המגזר הדתי לאומי אוהב להתגאות בעצמו, הכי קרבי, הכי ערכי, הכי מוסרי - המגזר שמוביל את החברה הישראלית. לאחר הקמת ממשלת בנט לפיד הוא בעיקר אבוד ותלוש, עומד נבוך מול הציבור שהלך אתו כתף אל כתף ופשוט לא מבין

מאיר כהן, חדשות כיפה 06/09/21 09:37 כט באלול התשפא

אילוסטרציה, צילום: תומר נויברג, פלאש 90
אילוסטרציה, צילום: תומר נויברג, פלאש 90

מנהג רווח קיים במכינות קדם צבאיות והוא הערצה ללוחמי יחידות מובחרות, טייסים, קצינים בכירים ומה שביניהם, ובעיקר אם באו מהמגזר או שהם בוגרי המכינה. אם ייכנס לבית מדרש 'רב גדול', סביר להניח שאם איש צוות לא יכין את התלמידים לבואו, אותו הרב יחלוף על פני הלומדים ביעף מהיר ואף אחד לא יזוע ממקומו או יפסיק את לימודו. "בטח הוא בא לדבר עם ראש המכינה", יפטירו לעצמם וימשיכו לצלול בהלכות צבא ואורות הקודש.  

אך במקרה בו ייכנס טייס, קצין בסיירת מטכ"ל או מג"ד, בית המדרש ההומה ישקוט ברגע אחד, מאות זוגות עיניים משתאות יעקבו אחר האגדה שהולכת מולם, את הלימוד על צבא ואורות הקודש יחליפו שיחות על הדרגה הצבאית, על התפקיד, איזה מחזור הוא במכינה, ואיזה צדיק הוא בטח אם יש לו עדיין כיפה על הראש. וכמובן, איזה קומבינה אפשר לסדר איתו כדי להגיע לסיירת או לטייסת. 

תכנית ההתנתקות ב - 2005 גרמה למנהיגי המגזר להבין כי בלי שבניה ובנותיה יתברגו במרכז קבלת ההחלטות ובלי שיתנחלו בלבבות ויציגו לעם את משנתם האידיאולוגית בצורה נגישה, הרי שהם ימשיכו להידחות על ידי החברה הישראלית, ולהירמס תחת מגפיה של האליטה הקודמת. וכך על גלי השבר מגוש קטיף ומלחמת לבנון השנייה החל המגזר טיפין טיפין להיכנס אל לב הקונצנזוס הישראלי, הראשונים שקשרו את גורלם יחד עם הסרוגים היו אנשי הימין העממיים שהאמינו באמת ובתמים באיכויות המגזריות.

מאז, המגזר הדתי לאומי אוהב עד כדי נהנה להתגאות בעצמו, בהישגיו ובצדקת דרכו, ובצדק. כמה סיפרו לנו שאנחנו הכי מובחרים? כמה סיפרו לנו שאנחנו המגזר שמוביל את החברה הישראלית? כמה סיפרו לנו על רועי קליין ועמנואל מורנו הי"ד ועוד רבים וטובים, רק כדי שנפנים את האיכויות המצויות במגזר הדתי לאומי.

והגאווה אכן עשתה את שלה, ההערכה חצתה בקרב הציבור הישראלי את גבולות המגזר, אחוז גבוה מאזרחי המדינה רואה אותו כמיוחד ואיכותי, הכיפה הסרוגה שולטת בטקס סיום קורס הקצינים בבה"ד 1, לוחמים עזי נפש חובשי כיפה סרוגה קטפו צל"שים במערכות האחרונות, סיפורי הגבורה של הדתיים יכולים למלא סדרות על גבי סדרות בנטפליקס.

ולא רק בצבא, החלוצים החדשים כך הם נקראים, אלה שעוסקים בהתיישבות, נתפסים ככאלה שמונעים מאידאולוגיה כלל ישראלית ולא אופורטוניסטית, מוכנים להתגורר בתנאים לא תנאים על מנת לייצב את גבולות המדינה. חורשים, זורעים, קוצרים, מגדלים צאן ובקר, בונים ומתיישבים, מגורשים ובונים שוב, לא מתפנקים - עומדים לרשות המדינה איפה שצריך.  

הממשלה החדשה שקמה היתה צריכה להיות הרגע לו הם ציפו 16 שנה, לאחר השפלת הגירוש ב 2005 כשבני המגזר מושמצים ורמוסים עד עפר ללא קול, הכיפה הסרוגה טיפסה אט אט במדד החביבות הלאומי וסוף סוף היא תופסת כפשוטו את ההובלה על המדינה. 

סוף כל סוף, ראש הממשלה הוא סרוג שעמד עד לא מזמן בראש המפלגה הציונית הדתית, קצין בסיירת מטכ"ל. שר דתות שרק תפקידו כטייס קרב היה גורם לכל סרוג שנקרה בדרכו לעמוד דום ולהצדיע, שרת פנים אמנם חילונית אך קשורה בעבותות אל המגזר הדתי, והוכיחה כי ניתן לגשר על הפערים ובלבד שתהא אמונה בצדקת הדרך ועוד. 

אך באוויר ההרגשה היא מבוכה, בואכה בושה, אם תרצו פאדיחה. הדתיים לאומיים עומדים נבוכים ומתקשים להסביר לסובבים אותם, איך מכל האידאולוגיות והמלל הגבוה על עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, דווקא הנציגים שלהם בחרו באופורטוניזם שלא היה מבייש את אלה שהמיטו עלינו את אסון אוסלו או ההתנתקות. איך דווקא אצל האנשים ה'ערכיים ביותר במדינה' המאבק על התפקיד והכיסא ניצח את המאבק העקרוני אידיאולוגי.

לא מעט פוליטיקאים שיקרו לבוחריהם, אך שקר שמוחק את כל מהות הזהות והרעיון עוד לא קרה כאן. ממצב בו שאפו להיות מגש הכסף עבור המדינה, הבוחרים מרגישים שהפכו למגש הכסף עבור גחמותיהם האישיות של נבחריהם. התדמית האמינה (עד כמה שאפשר) של נבחרי הציבור דתיים ככאלה שמונעים מאידיאולוגיה מוצקה וברורה, נסדקה לכדי שבר עצום. האמון ההדדי שהיה אחד מעמודי התווך של מערכת היחסים של המגזר ונבחריו נעלם. 

השנה החדשה נפתחת כשטראומת השקר והאכזבה הפכה את בני המגזר הדתי לאומי לתלוש. הקמת הממשלה החדשה יצרה מגזר חדש-ישן, נטוש ומאוכזב בצדי הדרך, שלא מוצא בית פוליטי אמתי שירגיש בו בנוח, שכן החרד"ליות ממנה ברחו לזרועות בנט זרה להם, והליכוד מעולם לא היה באמת ביתם הפוליטי הטבעי.

למגזר הזה דרוש מנהיג, כזה שרוצה להשתלב בכל גווני חברה הישראלית, אך לא מוכן לשם כך לבגוד באופן בוטה בערכיו ובבוחריו. מנהיג שמודע לחשיבות של אחדות ישראל, אבל בקטע אמתי ולא אופורטוניסטי. מנהיג שמעריך ומגבה את חייליו,וכן, שמח גם על  חיילות שמשרתות בקרבי, מנהיג שמתפעל מספורטאים שמביאים מדליות ולא מחפש בציציות את מידת דתיותם או דתם, מנהיג שפתוח לשמוע ולהקשיב, ובעיקר מבין שהציבור תמיד יותר חכם ושאת ההנהגה מקבלים ממנו ולא לוקחים בכוח. לשנה החדשה הציבור בא מפוכח יותר בעיקר כי הוא יודע מה הוא לא רוצה.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר