התיישבות עוצמתית, של כח וגבורה, שילוב כוחות מדהים, תעצומות נפש, דבקות בארץ ישראל, מתוך אמונה עמוקה שזו ארצנו, מתוך מחויבות גדולה, אהבה אין קץ, ושמחה של בנין ויצירה.
כאב עצום התנקז אל המקום הזה, כאב על הנרצחים שחייהם נגדעו באכזריות, על הפיגועים שמתבצעים שוב ושוב בצומת תפוח, בנסיון לעקור את החיים היהודיים בגב ההר, על המרחבים היפים של האזור הזה שהולכים ונגזלים מאתנו ביד זדונית של אויבינו, ועל כך שאין יד ישראלית שפועלת לעצור את שוד האדמות המתמשך - כל הכאב הזה התנקז לעוצמות גדולות של בניה, של התיישבות, של החלטה נחושה: במקום בו מנסים לעקור אותנו - דווקא שם, נכה שורשים.
כל מי שמגיע לאביתר עומד נפעם אל מול העוצמות האלה, אל מול החוויה המחודשת הזו של הקמת ישוב יש-מאין, של מפגש מחודש בין עם לארצו.
אלפים נוהרים לאביתר, מכל קצוות הארץ, מכל המגזרים, להיות שותפים לחוויה המרוממת הזו, להתחבר גם הם, להיות חלק מהחוויה הזו של "יתישבו בארצם בכח וגבורה".
אין שום סיבה הגיונית לעקור את אביתר: הישוב הוקם על אדמות "סקר", אדמות העם היהודי שניתן להסדירן כאדמות מדינה. ומנגד, סביב-סביב, ניצבים מאות מבנים פלסטינים שמעמדם החוקי אינו שונה ממעמד המבנים באביתר. חוסר הצדק זועק!
והפסוק שואל: "כלביא - מי יקימנו"? מי שירצה לנתק את עם ישראל מארצו, מהמקום בו התיישב בכח וגבורה, מהמקום בו כאב עצום הנתנקז לעוצמות של התיישבות איתנה המשולה לאריה - "כרע שכב כארי" - חייב לקחת בחשבון שמעשה כזה הוא לא סביר, הוא לא שקול, הוא דומה להקמת לביא מרבצו.
מוטב לה לממשלה החדשה שזה עתה קמה, הממשלה שהעומד בראשה הבטיח להיות "עשר מעלות ימינה מהממשלה הקודמת", מוטב לה להצטרף ולקחת חלק בחיזוקה של אביתר, לזכות בזכות הגדולה שנפלה בחלקה להכשיר ולהסדיר את הישוב הנפלא הזה, ולהיות בבחינת "מברכיך - ברוך", ולא לנסות, חלילה, להצטרף לפורעים הערבים שמנסים לעקור את אביתר ממקומה, בבחינת "אורריך - ארור".