יוני רכטר בהיותו נער צעיר כתב שיר מרגש על דמעותיהן של המלאכים:
דמעות של מלאכים.
דמעות שקטות
דמעות יפות ועצובות.
זולגות באופק דמעות ומחפשות...
מה הן מבקשות? אהה...
כי כשהמלאכים בוכים
בעולם אחר,
אז בעולם הזה
עצוב לנו יותר.
....
המלאכים, שאמורים להיות יצורים שמיימיים וערטילאיים, משקיפים מלמעלה ומשתתפים בצער בני האדם. הם רואים את המשפחות השכולות, שמחובקות עם חברים וידידים, ודמעות זולגות מעיניהם. המלאכים שמקומם בעולם האחר, מתקשים לבכות. רוצים, ולאו דווקא מצליחים. לא קל להיות מלאך עצוב. לא קל להיות מלאך שאינו יודע איך למצוא נחמה בדמעות. והרי כך מבטאות מילות השיר את העצב האנושי, שאין לו נחמה, וגם הדמעות לא יוכלו לרפא אותו.
אכן זלגו הרבה דמעות במהלך היום והן לא היו לשווא. ביטוי מיוחד לדמעות השכול נתן ידידי היקר, הרב אוהד טהר לב, ששכל את בנו אלחי בפיגוע דריסה ליד הכניסה לעפרה. הרב אהד מתאר חלום שחלם בלילה לאחר השלושים:
"לאחר ה"שלושים" של בני אלחי הי"ד, והנה בחלומי כמות עצומה של בצלים קטנים, שאיני יכול להשתלט עליהם ולאוספם. נופלים מכל עבר, ומעליהם עומדת לה דמעה גדולה בין שמים וארץ. ר' נחמן אמר "האדם כמו בצל כשמקלפים אותו נשארת רק דמעה" וכך לאחרונה, מאחרי-מות בני אלחי הי"ד, כל יום, כשמשיל אני את תכריכי המת, כשנעמד אני בתפילת עמידה ומתקלפת ממני עוד קליפה, המילים נהפכות לדמעות ובמקום מילים שיצאו משפתיי הן יוצאות מעיניי. והדמעה נהפכת לתפילת עמידה. דע לפני מי אתה דומע דמעה נוכח פני ה'. ה' עיני תפתח ודמעתי תגיד תהילתך"
ואכן, לדמעות תפקיד משמעותי, שכן במקום שבו נגמרות המילים, זולגות דמעות והלב מבקש: "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעתנו בנאדך להיות".
העין הדומעת, היא גם העין הצופייה, זו שאינה מאבדת תקווה, מייחלת ומתפללת לימים טובים יותר. ברגעים אלו מתחילות חגיגות יום העצמאות, שבמהלכן מודים אנו לקב"ה. יום הזיכרון מדגיש את ההעדר, איש איש וההעדר שלו, אך יום העצמאות מאפשר לנו את ההודאה על מה שיש. העין דומעת והפה מלא רנה להקב"ה על המתנה, שזכינו לה בדורנו - מדינה יהודית בארץ ישראל. השנה, נוסיף ונודה להקב"ה שבזכות כוחה של המדינה, הצלחנו לעת עתה להתגבר על מגפת הקורונה – שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.
הרב מאיר נהוראי הוא יו"ר ארגון בית הלל, רב המושב משואות יצחק, ומלמד בבית המדרש לנשים במגדל עוז ובמסגרות נוספות.