על מה להודות קודם? האם להודות על הנס שהיה בצפת בראש חודש אייר שבו נפלה על הערבים אימתה ופחד וברחו כולם כאיש אחד בלב אחד מצפת והשאירו את המסגדים עם השטיחים, את החנויות עם סחורה. את השדות עם העצים. את הבתים עם הרהיטים, את הפינג'אן עם הקפה רותח בתוכו. ממש התקיים בהם ביום הזה "תפול עליהם אימתה ופחד" בצפת ובכל ערי הארץ, בחיפה ובירושלים. בטבריה ובגליל, באשקלון ובגשר עד הלום.
או אולי להודות על כך שהשתחררנו מהפחד של הגלות "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ". נכנסה בנו רוח גבורה והכרזנו בה' אייר על מדינה שמיד עם הקמתה העלתה לארץ יותר מחצי מיליון יהודים, יהודים בני אברהם יצחק ויעקב שהגווים לא הרשו להם לעלות לארץ אבותם. מדינה שבשונה מכל מה שהורגלנו, מגינה על חיי יהודים. מדינה שבאופן פלא מתירה ליהודי לקנות אדמה בנחלת אבותיו בארץ ישראל. מדינה שמשלמת כסף ללומדי התורה ולתלמודי תורה. יש עוד מדינה כזאת ביקום?
או אולי להודות על כך שבימים אלו יורדת התחלואה והתמותה בישראל וארועים ציבוריים נפתחים. לעומת כל הגלובוס כולו שבו, על פי דוברת ארגון הבריאות העולמי, כל הזמן שיעורי התחלואה והתמותה מנגיף הקורונה עולים. סיפרו לי כמה חברים שכשהם מדברים עם חברים שלהם מהעולם, כולם מתפלאים איך בישראל יוצאים מהמגיפה ומהסגרים, ואילו במדינותיהם המחלה מתפשטת וממיתה יותר ויותר. האור היחידי שהם רואים ועליו כולם מדברים היא מדינת ישראל, פתאום רואים את החכמה והיעילות של ישראל שהיו גנוזים בנו כל תקופת הגלות וכעת יוצאים מהכח אל הפועל.
האמת היא שיותר דחוף לנו להודות על הניסים שקורים ממש בימים הללו, כשמפעל הצנטרפוגות בנתנז באירן התפוצץ אתמול (א') פעם נוספת, אחרי אשר התפוצץ גם בשנה שעברה והשבית את התוכניות של האיראנים להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד.
בהקשר זה צריך להזכיר כי יותר נס הוא כאשר חיילי צהל עושים את הפיצוץ מאשר כשהוא קורה בעקבות תקלה טכנית או הזנחה פושעת כמו שקרה בפיצוץ בלבנון. או מאשר כשזה קורה בעקבות סכסוך פנימי כמו שקורה בעשור האחרון בסוריה ובמדינות ערב אחרות.
חכמינו אמרו כי הנס היותר גדול שמביא יותר קידוש השם הוא נס שנעשה על ידינו, וכך במדרש "אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ מָה שֶׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵן דּוֹד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וְחַזְּקֵהוּ, דָּוִד אָמַר (תְּהִלִּים י"ח) "אֶרְדֹּף אוֹיְבֵי וְאַשִּׂיגֵם..." אָמַר לוֹ הקב"ה אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן הה"ד (ש"א ל') "וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם...". עָמַד אָסָא וְאָמַר אֲנִי אֵין בֵּי כֹּחַ לַהֲרֹג לָהֶם אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב' י"ד) "וַיִּרְדְּפֵם אָסָא...כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה'... "לִפְנֵי אָסָא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא "לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ". עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר אֲנִי אֵין בֵּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הקב"ה אֲנִי עוֹשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה'...וַיִּנָּגְפוּ...". עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר אֲנִי אֵין בֵּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן עַל מִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הקב"ה אֲנִי עוֹשֶׂה שְׁנָא' "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר..." (אֵיכָה רַבָּה ד טו).