שבתי מבי"ח "שיבא". לא. לא קיבלתי חיסון. אני עדיין לא בגיל. ליוויתי את בעלי שמוגדר בקבוצת סיכון. חזרתי משם מהורהרת וגם מעודדת. הסדר היה מופתי, כמעט שלא המתנו והכל התנהל באדיבות ובזריזות. שלטים התלויים על הקירות שידרו מכל עבר מסר כל-כך פשוט וברור, מסר שעד לא מזמן היה מונח בבסיס קיומנו כחברה יהודית וישראלית: מסר של "ערבים זה לזה". בשוליים היו מעט אנשים שניסו בכל כוח לקבל חיסון למרות שאינם בגיל ותודה לא-ל גם לא בקטגוריה המועדפת. אך, בסך הכל חשתי גאווה להיות חלק מהמדינה שהיא בין הראשונות להתחסן וממקום שיודע להתנהל במצבי חירום לאומיים.
מאז ששבנו לא מרפה ממני המחשבה: מדוע בכל הקשור לשמירה על ריחוק וכיסוי הפנים התקהה כל-כך השריר של ערבות הדדית, שריר שידע להיות סופר פעיל בזמנים אחרים? מה יותר פשוט ממה שנכתב שם בשלטים? בתמונות שם הופיעו איש ואישה עטויי מסכה; על מסכת האישה היה כתוב: "שומרת אחותי", ועל פני האיש נכתב "שומר אחי". איפה אותה תחושת אחווה? האם זה קשור לאוזלת ידה של הנהגה שמעדיפה שיקולים פוליטיים ונכשלת שוב ושוב במתן דוגמא אישית? האם הכול קשור לרוח המפקד שמחק את המיתוס של "אחרי"? נדמה שתשובה חיובית לשאלות אלו מקלה מדי ומסירה מעלינו אחריות.
פרשיות השבוע הנקראות בבתי הכנסת המאולתרים בתקופה זו מספרות את סיפור יוסף ואחיו, סיפור שהתחיל רע והסתיים בפיוס ואיחוד משפחתי. בשבת הקרובה נמשיך ונפגוש בתיקון של אפרים ומנשה שבהם מתברך כל ילד יהודי, ובתחילת חומש שמות נתקל באחווה שלמה, מתוקנת ומפרגנת של אהרן ומשה. תחושת האחווה מונחת בבסיס קיומנו היהודי. עולים בראשי הסיפורים הידועים על ספינה אחת שמישהו קודח בה או הסיפור הידוע על כך שהמקדש נבנה בשדה של שני אחים שכל אחד מהם דאג למצבו הכלכלי של אחיו לפני שחשב על עצמו. מה יצליח להחזיר את תחושת הערבות והאחווה? כשסבלנו ממלחמות ומטרור ידענו להתאחד. כעת אויב קטן, בלתי נראה, מאיים על כולנו, ואנו מהלכים באשליה שכל אחד ימשיך לדאוג לד' אמותיו והעיקר שלא תיפגע שיגרת חייו. הוכרז סגר? אז למה לא מתייחסים אליו ברצינות? מדוע זה מהדורות החדשות נפתחות בתלונות על קידומים ועקיפות בין המתחסנים? מדוע שוב קומץ של בעלי עסקים (בעיקר קטנים) ועובדים שהוצאו לחל"ת משלמים מחיר כה כבד וכל השאר (שהם הרוב) נשארים אדישים לסבל זה? אין לי תשובות. אך אולי ננסה לחזור ולעורר בקרבנו את הנקודה הבראשיתית של "בני איש אחד נחנו" ואולי ניזכר במשל הפשוט של עם אחד שהוא גוף אחד, וכשיד אחת פוצעת את השניה- לא יעלה על הדעת שהראשונה תפגע בה כתגובה. גם פה- מה התועלת בטענה שאם מפגינים בבלפור אז נמשיך לעשות תפילות המוניות בבתי כנסיות ולהפך?
בני איש אחד אנחנו. רק שינוי בדפוסי החשיבה ושיבה לתחושת ערבות תאפשר חזרה לשגרת חיים סבירה לכולנו, שיגרה המאפשרת עבודה, יצירה ולימוד, שמחות וצמיחה.
לאה ויזל, ראש המדרשה, אוניברסיטת בר-אילן