אני יודע שזה נשמע קצת מוזר, אבל אחד המשחקים שלימדתי את כל הילדים שלי, ושאנחנו נוהגים לשחק בהרכב משפחתי מלא הוא פוקר. אני חושב שיש במשחק הזה יתרונות משמעותיים, ושאפשר ללמוד ממנו המון תובנות ישימות לחיי היום-יום, כך שחבל שיצא לו שם רע (אנחנו כמובן לא משחקים על כסף אלא על ז'יטונים בלבד).
אז למה אני כל -כך אוהב פוקר?
ישנם משחקים בהם המוטיב המרכזי הוא השימוש בשכל – שחמט הוא כמובן הדוגמה הטובה ביותר לכך. ישנם משחקים בהם הכל עניין של מזל (נניח 'מלחמה' בקלפים), וישנם משחקים שלצד מוטיב המזל ישנו גם מוטיב של פיתוח מיומנויות מסויימות (טאקי), או שיש בהם טקטיקות שונות שאפשר ליישם (שש-בש או קטאן).
אבל פוקר הוא המשחק שמשלב הכי הרבה יתרונות: יש בו ממד משמעותי של מזל, שכמובן מוסיף עניין למשחק; יש בו ממד שכלי משמעותי – המון חישובים מתמטיים של הסתברויות שמשמפיעים דרמטית על האסטרטגיה שכדאי לבחור בכל תור ותור; ויש בו מימד נוסף של מיומנות חברתית משמעותית ביותר: אני יכול להחזיק ביד קלפים חלשים ולשחק כאילו אני חזק, אני יכול להחזיק קלפים חזקים ולבחור לשחק דווקא כאילו אני חלש – וכל אחת מהבחירות הללו דורשת גם ליישם 'פרצוף פוקר' רלוונטי שיאפשר לי להצליח במהלך.
השילוב המוצלח של מזל, שכל ופיתוח מיומנות חברתית הוא שילוב מנצח מבחינתי, והוא הדבר הכי קרוב לאופן בו מתנהל עולם העסקים או העולם הפוליטי האמיתי. קשה מאד בלי שכל, קשה גם בלי טיפת מזל, ואי אפשר בלי היכולת להתנהל חברתית באופן מורכב.
אז איך זה בדיוק הולך?
משחק הפוקר (יש אינסוף סוגים, אני מתייחס ל'טקסס הולדם') מורכב מ2 קלפים שמקבל כל שחקן, וקלפים נוספים שמונחים גלויים במרכז השלחן – בהתחלה שלושה, ואז עוד אחד ועוד אחד, עד שמגיעים לחמישה. המטרה הגלויה של כל שחקן היא להשיג את הרכב הקלפים המוצלח ביותר. אם כי בפועל ניתן לנצח גם בהרכבים חלשים מאד – אם הצלחתם "להפחיד" את כל השחקנים האחרים ולגרום להם לפרוש וכדומה. הקלפים שניתנים לכל שחקן הם החלק של המזל, החישוב מה היא היכולת שלך להגיע להרכב קלפים 'חזק' זהו החלק של השכל, וההחלטה כיצד 'להמר' מול שאר השחקנים היא החלק החברתי.
בכל תור על כל אחד מהשחקנית לבחור האם הוא רוצה 'לעמוד' – כלומר להישאר בהימור המינימלי או הנוכחי שלו, 'להוסיף' – כלומר להגדיל את ההימור, או 'לפרוש' – כלומר להניח את קלפיו בצד, ולוותר על הסכום עליו כבר הימר. כאן המקום בו ניתן גם לנסות ו'לעבוד' אחד על השני. אני יכול להעלות את ההימור שלי בהרבה – גם כשיש לי קלפים חלשים מאד. בכזה מקרה, אם כולם יפחדו ויפרשו – אקבל את הקופה, בלי שאצטרך אפילו להראות את הקלפים שלי לכולם. לעומת זאת אם מישהו יילך מולי 'ראש בראש' הוא עשוי לגלות שהימרתי בלי שיש לי קלפים ביד – וכך יתייחס אליי גם בהמשך המשחק.
ומה כדאי לכולנו ללמוד מזה?
אחת ההטיות הקשות של שחקני פוקר היא שהם (כמו כולנו...) מסתכלים על המשחק בזווית צרה מדי. כששחקן שאינו מנוסה דיו רואה ששחקן אחר מעלה את ההימור שלו הוא מיד חושב ש"בטח יש לו קלפים טובים", ונזהר הרבה יותר, עד כדי נטייה לפרוש. לעומת זאת אם נחשוב קצת על עצמנו נבין שהסיטואציה מורכבת יותר: אם היינו מקבלים קלפים מעולים בחלוקה הראשונית – מה היינו עושים? רוב שחקני הפוקר היו עונים שהם היו אולי מעלים את ההימור, אבל ממש בסולידיות. למה? כדי למשוך את השחקנים האחרים להעלות את ההימור שלהם ולהישאר במשחק ולא לפרוש מוקדם יותר, כך שניתן יהיה להרוויח יותר. אם ככה – אז למה להניח שכשהיריב מעלה את ההימור יש לו קלפים חזקים? אולי המצב הוא בדיוק ההיפך?
המערכת הפוליטית היא זירת פוקר אחת גדולה. אנחנו נכנסים בימים אלו למערכת בחירות. אם יש משהו אחד ללמוד מפוקר זה ששחקנים מתוחכמים פועלים בדרכים מתוחכמות. המציאות היא אף פעם לא מה שנראה לעינינו. כשמישהו נראה בטוח בעצמו – אולי זה רק בגלל שהקלפים שלו חלשים, וכשמישהו משחק אותה חלש מאד וצועק געוואלד – לפעמים זה רק בגלל שהוא יודע עד כמה הוא חזק ורוצה להיות חזק יותר.
כל כותרת תקשורתית שנראה בחודשים הקרובים (ועוד יותר מכך לאחר הבחירות, בתהליך המו"מ על הקמת הממשלה הבאה) תהיה מניפולציה שמיועדת לגרום לנו לחשוב משהו. אם אנחנו רוצים לפתח חשיבה עצמאית כדאי לנו להימנע מקריאת כותרות יומיומיות ככל הניתן, ולקרוא רק חומרים שמתארים או מפרשנים את הסיטואציה הפוליטית ממעוף הציבור. כתבות עומק, פודקאסטים מעמיקים או ביוגרפיות מלאים גם הם בפרטים לא אובייקטיבים ובכל זאת יעזרו לנו לקבל תמונת מצב ריאלית, הרבה יותר מקריאת כותרות אינטנסיבית.
הכותב הינו יועץ ארגוני ותעסוקתי, ועורך מיזם התוכן 'וואלה, רעיון!' בפייסבוק, בטלגרם ובווטסאפ.