מכחישים, עיוורים, תמימים, פחדנים, עדר. ערמות של רגשות מתפוצצים ומילים חריפות נזרקות לכל עבר. לכל צד ברור שהוא צודק, שהאחרים טועים, שתהיה כאן בכייה לדורות אם נתחסן, שתהיה כאן בכיה לדורות אם לא נתחסן. לכולם כואב.
האמת היא שהכול מפחיד. מפחיד לחלות, מפחיד שקרוב לנו יחלה, מפחיד להיכנס לבידוד או להכניס אנשים לבידוד, מפחיד להמשיך בלי תרבות וחופשות, מפחיד להמשיך לחיות עם מסכות ומפחיד שלא יהיו יותר מסיבות המוניות. מפחיד גם לחשוב שזו מגיפה פוליטית ולא מגיפה אמיתית, מפחיד לחשוב שחיסון יכול להזיק באופן עמוק, מפחיד לחשוב שאנחנו שפני ניסוי, ועוד יותר מפחיד לחשוב שאנחנו שפני ניסוי של אינטרסים כלכליים עצומים.
מפחיד להישאר עם הקורונה, אבל פתאום נראה שגם מפחיד בלעדיה.
כי מפחיד להאמין. להאמין זה לשחרר שליטה, זה לדעת בוודאות גבוהה שאנחנו לא יודעים הכל, שיש אזורים שבהם יש אנשים אחרים שיודעים יותר מאיתנו. זה דורש מאיתנו להישען על פוליטיקאים שמספרים לנו שיש מגיפה, על רופאים שמספרים לנו שיש חולים ושהמחלה קשה, על חוקרים שמספרים לנו שימיהם ולילותיהם מוקדשים למלחמה בנגיף בלתי נראה, על חברות תרופות מלאות אינטרסים וכמויות אדירות של כסף.
זה דורש מאיתנו להאמין לסיפור שהמונים מספרים על מגיפה עולמית, זה דורש מאיתנו להודות שלא הכל זה אנחנו, שהמידע שאנחנו מצליחים להשיג הוא מידע חלקי, שאין לנו את כל התמונה מול העיניים, זה דורש מאיתנו להודות שאנחנו רואים רק את המידע שאנחנו בוחרים לראות, ולמרקר ולהפיץ לכולם רק את הכתבות שמסתדרות בול עם האג'נדה שלנו.
החיסון כבר כאן, ההצלה בפתח. אבל אנחנו הניצול של הצונאמי שעומד על גג בניין גבוה ומתפלל לאלוהים שיבוא לחלץ אותו, ודקה אחר כך כשמגיע מסוק הצלה עם חבל משתלשל, הניצול צועק: תודה אלוהים, כבר לא צריך, הסתדרתי.
כמעט שנה עם קורונה שיבשה לנו את המבט. המסכה עשתה לנו אדים על המשקפיים וקשה לנו לראות שההצלה בפתח, שהחיסון הזה הוא מה שחיכינו לו: הוא מה שיחזיר לנו את התרבות, את החופשות, את הטיסות, את הלימודים, את בתי הכנסת, את המסיבות, את ארוחות החג המשפחתיות, הדלקות הנרות ההמוניות, המפגשים החברתיים ואת ההופעות שחסרות כמו אוויר לנשימה. הוא יחזיר לנו את היכולת לחבק את סבא וסבתא, את החברים, את המשפחה, את היכולת להיפגש פנים אל פנים ולא בקוביות על מסך, הוא יחזיר לנו את ישיבות העבודה שבהם נוכל לצעוק אחד על השני חופשי בלי לגלות שאנחנו על מיוט.
אנחנו לא חוששים מלהידבק בקורונה כי אנחנו נזהרים וכי עברנו אותה עד היום בהצלחה. להתחסן זה לכאורה להכניס את עצמנו לאזור הסכנה באופן מודע. זה מבהיל. הפחד ברור. אבל כדי שהחיסון יעבוד אנחנו צריכים להאמין. אנחנו צריכים לוותר על תיאוריות מבהילות, על חששות מנזקים בריאותיים שיקרו לנו, והכי מפחיד - אנחנו צריכים לוותר על חוסר האמון שלנו למי שמוביל את כל זה – לפעמים אלה אנשים שלא היינו מוכנים לקנות מהם אפילו לפטופ.
אבל חנוכה הוא חג האור והתקווה והנס. הוא מלמד אותנו שגם אם מתעוררים בכל בוקר עם התקף חרדה שמא השמן שבפך לא יספיק להדליק את הנר של היום – הנר עוד יכול להאיר. לא את הכל אנחנו מבינים, לא את הכל אנחנו יודעים, לא הכל בידיים שלנו. ובכל זאת יום אחרי יום אחרי יום הנרות ממשיכים לדלוק, בלי שעשינו כלום - רק מצאנו פך שמן אחד קטן, והסכמנו להאמין שאולי הפעם יהיה נס.