שניהם.
---------
מלחמת לבנון השניה.
אנחנו בלי טלפונים, אין קשר עם המדינה. מידי פעם ארז אשל המ"פ מעדכן מהנעשה בארץ.
שבוע של מלחמה, התקלות עם מחבלים; דו"צ עם חיילי צה"ל; 12 חברים חיילים הרוגים בכפר גלעדי.
אנחנו עוברים מארמון אחד לוילה אחרת, מחפשים בהם מסתור מחוליות נ"ט. יוצאים בחוליות לחפש טילים וחוליות מחבלים.
יום שישי מתקרב, אנחנו יוצאים לאחת החצרות קוטפים ענבים - שיהיה מיץ ענבים לקידוש. מישהו עושה פיתות מקמח שמצאנו באחד השקים.
מישהו אחר נכנס לדירה - מצאתי רדיו, הוא צועק. יש למישהו סוללות ?
"מה כבר יש לך לשמוע?" אני שואל.
אחי, הוא אומר - יום שישי, יהורם גאון. אני חייב לשמוע קצת שפיות. להיזכר בשביל מה אני נלחם פה. אם יש מישהו בתקשורת שיודע לחבר בין העבר המפואר שלנו לעתיד, בין חילונים למסורת, בין ישראל של תל אביב לכותל ולניחוח של ירושלים זה האיש.
----
אני הולך עם חברים לאחת הפשיטות, לחפש אמל"ח שמיועד לפגוע בנו - בחיילים או בתושבי המדינה. בהמשך אנחנו מוצאים מצבור של עשרות קטיושות בקומת קרקע של בניין מגורים, מכוונות לעבר קריית שמונה.
את ה"מאג" השארתי הפעם בדירה, אני עם נגב. הצמד שלי הולך לידי - העיניים של כולנו מחפשות מארב כל שהוא. "תגיד", אני שואל אותו, שמעת את הסיפור של רועי קליין?. "כן," הוא עונה. "ולא. חשבתי על זה הרבה, אני כנראה לא אהיה מסוגל לקפוץ על רימון ע"מ להציל את החברים שלי".
"אין לי מושג מי זו האמא שיכולה לגדל ילדים כאלו"
זמן קצר אח"כ הכרנו את מרים פרץ. (2010) אמא של אוריאל ואלירז פרץ הי"ד, אמא של שאר ילדיה הי"ו. ראויה הייתה מרים שנכיר אותה גם בלי האסונות שפרדו אותה. היא הסמל של כל העוצמה שיש בעם הזה. היא הברית, האהבה, החזון, החינוך והדוגמא האישית. אמא של כולנו.
----
וביניהם, וביניהם,
אני הולך ואז חוזר
יש בי מזה, וגם מזה,
יש בי שניהם