מערכת הבחירות בארה"ב והקשיים סביב ההכרעה הדמוקרטית אם בכלל היא שיא של שורת משברים במדינות דמוקרטיות. בזו אחר זו מדינות באירופה, ישראל, לבנון ועתה ארה"ב אינן מסוגלת להביא ליציבות פוליטית ולהכרעה. חלק יאשימו את המשבר הכלכלי של 2008, אחרים את גלי ההגירה ממדינות ערביות. אחרים יצביעו על הרשתות החברתיות כגרום המסייע בבדלנות ובשיסוע החברתי. כך או כך אם הדמוקרטיה חפצת חיים עליה להתחדש ולהתאים עצמה טוב יותר ל2020.
לפני כעשור הבטנו בהלם מוחלט כיצד זה שמדינה כמו בלגיה מתנהלת ללא ממשלה נבחרת למעלה משנה, כמעט 500 יום. הסברנו לעצמנו שזה בגלל הקבוצות האתניות. בשנים האחרונות בריטניה נמצאת בסחרור פוליטי שהפיל ממשלות והוביל לבחירות פעם אחר פעם סביב שאלת הברקזיט. באיטליה סובלים גם כן מאי יציבות פוליטית, בצרפת בשנת 2017 נערכו שני סבבי בחירות כיוון שלא הנשיא מקרון ולא לה פן הגיעו ל50%. בספרד התנהלו ארבע מערכות בחירות בתוך ארבע שנים. באוסטריה התנהלו עם ממשלת מומחים כמה חודשים. גם לבנון השכנה שלנו מצפון שנחשבת לדמוקרטית על אף האתגרים בה סובלת מחוסר יציבות ויכולת הכרעה, הדבר משתקף גם כאן בישראל, אחרי שלוש מערכות הוקמה ממשלת אחדות אבל גם היא מתקשה להגיע להכרעות בדיוק כמו הציבור הישראלי ובעצם לעיננו ממשלה משתקת במדינה משותקת.
במבט לאחור ניתן להצביע על מספר נקודות שהביאו לכדי אי יכולת ההכרעה. הראשון המשבר הכלכלי ב2008, אומנם בישראל חווינו אותו בעוצמה נמוכה אולם בארה"ב ובאירופה הוא הותיר צלקות שגם היום מדממות, החשש מפני משבר דומה ערער במידה רבה על חלום האיחוד האירופי הכלכלי. בסופו של יום אדם קרוב אצל עצמו וחשוב לו שהמדינה שלו, העיר שלו, המשפחה שלו תהיה יציבה כלכלית.
הנקודה שנייה קשורה אל הנושא הדמוגרפי, המלחמות שפרצו במזרח התיכון, עליית דעא"ש וההרג שהתפרץ במזרח התיכון ואפריקה הביא לנדידת בני אדם כמוה לא ידע העולם מאז מלחמת העולם השנייה. הגעת זרים משפיעה באופן ישיר על הבדלנות והלאומנות. מצד אחד הלב המרחם והרצון להושיט יד ולסייע ומהצד השני ההבנה שהזרים יתפסו מקומות עבודה למשל פוצעת את החברה.
הנקודה השלישית שיש לשים עליה את הדעת היא הרשתות החברתיות. במשך שנים הורגלנו לתקשורת שהיתה המיינסטרים של השיח, היא קבעה לנו מהי האמת, היא ציירה לנו קווים של מה טוב ומה רע. הרשתות החברתיות שאצל דור שלם תופסות מקום מרכזי בהרבה מזו של התקשורת המסורתית נפרצו הגבולות. הגולשים כבר לא יודעים מה נכון ומה לא, מה האמת ומה מסולף. כמות הידע שהם חשופים אליו היא עצומה אבל בעיקר מבלבלת. לא פחות מכך השיח ברשתות הפך קיצוני, מרחיק, כתש משהו ביכולת של כולנו להיות קשובים לצד השני, לטענות שלו, לצרכים שלו. הן הפכו למקום של התנגשות רק בלי משטרה שתפריד בין הניצים. השיח הפך להיות אלים ומשפיע גם על זה של הפוליטיקאים, קחו לדוגמא את קמפיין כחול לבן הראשון שהסתמך על האמירה "רק לא ביבי". לצד הזלזול בראש ממשלה שבעיני לא במקום נאמר מה לא, לציבור התומכים לא נאמר מה כן, זה לא בהכרח עניין אותם. מצד שני הליכוד ידעו לפגוע בבני גנץ, מי שהיה רמטכ"ל ולנסות לתלות עליו תוויות שאינן מכבדות.
השיח המפריד הזה בא לידי ביטוי גם בקלפיות, עמים שלמים מפוצלים ואינם מצליחים להגיע לכדי הכרעה. היינו יכולים לחשוב שמול אויב משותף כמו נגיף הקורונה נאחד שורות ונמצא שיתופי פעולה בתוך הארץ ובין מדינות אולם התבדנו. המתרחש כעת בארצות הברית הוא שיא של משבר במדינות הדמוקרטיות ועתה משמונחת לפיננו מראה על המציאות הקשה יש חובה להיענות לקריאת ההשכמה ולחשב את השיטה הדמוקרטית מחדש. כיצד נוכל להיטיב את השיח, כיצד נוכל להביא קבוצות שונות לידי ביטוי, מה הן הדרכים ליצירת שיתופי פעולה. אם לא נתעורר עכשיו הדמוקרטיה עלולה להיעלם לנגד עיננו גם לאור העובדה שלפיננו אתגרים גלובליים כדוגמת ההתחממות הגלובלית או התפרצות נגיפית ואתגרים מקומיים כמו סוגיית איראן סין וצפון קוריאה.
עודד רביבי ראש מועצה מקומית אפרת ומרצה למדיניות ציבורית