כולנו נחשפנו לפרסומים של העיתונאי עמית סגל על ההחלטה של הפרקליטות להסתיר את העובדה שיעקוב אבו אל-קיעאן לא היה מחבל, והאירוע באום אל-חיראן לא היה פיגוע דריסה נגד שוטרים. ההחלטה הגיעה כדי לשמור על המפכ"ל דאז, רוני אלשיך, שהודיע בפזיזות שמדובר בפיגוע. פרקליט המדינה שי ניצן ביקש לשמור עליו כדי לא לתת לנתניהו עוד תחמושת נגד המפכ"ל רגע לפני המלצות המשטרה בתיקי האלפים.
מאותו רגע נחשפים עוד ועוד פרטים על האירוע שמראים עד כמה המציאות היתה עגומה, ובמקום לבקר את הכשלים וללמוד מהם, הסתירו אותם ושמרו על אלו שהיו לא בסדר. כל זה אפשרי רק בגלל שאל-קיעאן נמצא בשוליים החברתיים של מדינת ישראל. הוא בבן מיעוטים, שמתגורר בכפר לא חוקי בפזורה הבדואית בנגב, שלכולנו בטן מלאה על ההתנהלות שלהם ואולי אפילו גזענות קלה, אך הם האזרחים המוחלשים ביותר. אין להם מים, חשמל וביוב תקינים. אורח חיים שלהם רחוק מאוד מהתרבות המערבית שלנו, וקשה לנו לקבל אותה.
שלוש שנים שאזרח במדינת ישראל מוכר כמחבל, שלוש שנים שמשפחתו צריכה ללכת בבושת פנים, שלוש שנים שנמנעה מאזרחי ישראל הזכות לבקר את המשטרה ומעשיה. המערכת נוטה לשמור על עצמה, כך תמיד היה וככל הנראה כך זה גם יהיה. החובה שלנו היא הילחם בכך בכל כוחנו האזרחי.
נחשפנו לכך רק בגלל תיקי נתניהו, שגם שם ההתנהלות הקלוקלת שם המשטרה נחשפת במלא כיעורה. האזרח הפשוט כבר לא מאמין במערכת אכיפת החוק. על פי סקר של ישראל היום, קרוב ל-60 אחוזים מהנשאלים הודו כי האמון שלהם במערכת ירד בשנה האחרונה. לצערי, ללא חקירות נתניהו, לא היינו יודעים עד כמה המערכת בעייתית ועד כמה היא צריכה תיקון מהשוטר הקטן בצומת ועד מפכ"ל המשטרה, מהעורך דין הפשוט ועד לפרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה.
כמו כל נאשם בפלילים נתניהו מנסה להראות שהמערכת מתנכלת לו ושהיא זו שרקובה ולא הוא, ולכן אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים כשאנחנו מבקרים אותה כדי לא ליפול למלכודת הזו. ניקוי האורוות היסודי שצריך לעשות הוא לא בשביל נתניהו, אלא בשביל האזרח הפשוט, שהמערכת לא תוכל יותר לעולם לדרוס אותו רק כי הוא קטן וחלש והיא גדולה וחזקה. לא עוד.