הולכים אל הלא-נודע

אנחנו נמצאים תקופה ארוכה בערפל כבד, שסופו לא נראה באופק, אבל הבעיה הכי גדולה - נראה שאין מנהיג שיחלץ אותנו ממנו. הגיע הזמן להפסיק לחכות למושיע חיצוני, ולהתחיל לסמוך על עצמנו

יערה ישורון
כט בתמוז התשפ
,
21 ביולי, 2020 17:38
יערה ישורון

יערה ישורוןצילום: אבישג שאר ישוב

יום אחד אי שם בשנת 1914, פירסם בעיתון ארנסט שקלטון, מגלה ארצות בריטי, את המודעה הבאה: "דרושים גברים למסע מסוכן. שכר נמוך. קור עז. שעות ארוכות של חושך מוחלט. החזרה בבטחה מוטלת בספק. כבוד והכרה במקרה של הצלחה".

לכל הטורים של יערה ישורון

הוא היה נחוש למצוא אנשים שיצאו איתו למסע לחציית אנטארקטיקה, מה שהיה אז מסע מופרך, מסוכן ועל גבול הבלתי אפשרי. באורח פלא נענו למודעה אנשים רבים, ו-25 מאושרים מהם, יצאו איתו למסע מספר ימים לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה. לא באופן בלתי צפוי לחלוטין, נתקעה הספינה בים קרח, ושקלטון ואנשיו נאלצו לשהות בלב הקרח לבדם במשך כשנה עד שלחץ הקרחונים גבר והמשלחת נאלצה לנטוש את הספינה שהתנפצה וטבעה סמוך לכך. בעזרת סירות הצלה הם הגיעו לאי-הפיל, ושם שהו כארבעה חודשים, עד שהצליח צוות מהספינה להזעיק עזרה.

בשעת המשבר, אחרי שהספינה נלכדה ונשברה וכל התכניות קרסו, הציב לעצמו שקלטון מטרה אחת: להחזיר את כל אנשי הצוות הביתה בשלום. הם ידעו את זה כשיצאו למסע, הוא הוכיח את זה בזמן המסע, ואכן, כעבור כשנתיים מאז שיצאו לדרך – חזרו כל חברי המשלחת בשלום לביתם.

***

אנחנו כבר מעל ארבעה חודשים בתוך המסע הזה של שקלטון. קור עז, קרחונים שמתנגשים בנו ללא הפסקה ולא-נודע אחד גדול. אי אפשר לשלם שכר דירה כי מקור ההכנסה שלנו קרס, אי אפשר להמשיך לעבוד במשרד או בכלל, אי אפשר לתכנן בר-מצווה כי אי אפשר לדעת אם יהיה סגר, אי אפשר לצאת לחופש, לבקר את סבתא, לצאת לבלות כדי לנשום אוויר. אפילו לקיים פגישות או ישיבות קשה כשכולם נכנסים לבידוד בהתראה של רגע. חוט השמחה של החיים נקרע, ואפילו חיוך קשה לראות מבעד למסכות.

לא בחרנו לצאת למסע הזה, וספק אם היינו בוחרים בו. אבל כרגע כולנו תקועים בלב ים, על ספינה אחת מלאת חורים, ורק רוצים לסיים את המסע הזה בשלום ולהגיע לחוף מבטחים. כלשהו. אנחנו יושבים לנו באמצע גושי קרח, לפעמים גם קרים כמוהם, וצועקים את נשמתנו, מחכים שמישהו יבוא להציל אותנו.

הסוד העצוב והכואב הוא - שאין לנו שקלטון. 

איך אנחנו יודעים? כי ניסינו. יצאנו לרחובות, קראנו, ביקשנו הנהגה, ביקשנו דרך, ביקשנו אופק, ביקשנו לדעת מתי ואיך, ביקשנו להבין מה התוכנית, מה אסטרטגיית היציאה. ביקשנו שוב ושוב ושוב, ולא קיבלנו מענה. ביקשנו עזרה - וקיבלנו הקצאת כספים שלא הגיעו למי שזקוק להם, וכספים שהגיעו למי שלא זקוק להם. הצענו אלף תוכניות ורעיונות ויוזמות, החברה האזרחית והעסקית במפגן יצירתיות, יוזמה, כוח ורוח – שלא נראה כאן מעולם. אבל הכל כאילו עף ברוח והצעקות נותרות תלויות באוויר. גילינו שנשארנו לבד. זה כואב, זה מאכזב, זה בלתי נסבל. אבל זה המצב.

עכשיו תורנו לנווט את דרכנו בשלום לחוף המבטחים. על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה להתבונן בכנות במקצוע שלו, בתוך משק הבית שלו ולהפסיק לבנות על מטוס שיבוא לחלץ. הגיע הזמן לחשוב מחדש על המקצועות שלנו, על העבודה שלנו, על הלימודים של הילדים ושל הבוגרים – ולהתחיל לעשות אותם אחרת. אנחנו צריכים לחשוב מחדש על הדרך בה אנחנו מייצרים וצורכים תרבות, על איך עושים חופש בתוך העולם החדש הזה, על איך חוגגים, איך מתפללים, ואיך עוזרים למי שלא יכול – ולהתחיל לעשות הכל אחרת. אנחנו שקלטון, והמסע רק החל.

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לכתבה צילום: יונתן סינדל/ פלאש 90

בלבול קורונה: רק 17% מבינים את ההנחיות

קרא עוד