הקורונה שברה השבוע שיאים חדשים במספרי הנדבקים, וכרגע נראה שפנינו להחמרת ההגבלות. אך בשבוע שעבר עוד היו כאן דיונים לגבי ההקלות - מה צריך לסגור ומה אפשר לפתוח. בין מוקדי הוויכוח היו בתי הכנסת, אשר לגביהם נשמעו קולות - דווקא מתוך הציבור הדתי - שקוראים לסגירתם בשנית, או לפחות קוראים לציבור להדיר רגליו מהם. לדעתי זו קריאה שגויה ואף מקוממת, ולהלן אסביר מדוע.
לפני שלב הטיעונים, אפתח בהתרשמות אישית לגבי מצב בתי הכנסת. במשך שנים נהגתי להתפלל בשבת בבוקר ב'שטיבלאך' המפורסם בקטמון, ירושלים. מנהג זה פסק לפני כארבעה חודשים - עם סגירת בתי הכנסת בגל הראשון. אך השטיבלאך לא נפתח גם כאשר הוסרו ההגבלות, ונותר סגור עד היום (מתקיימים מעט מניינים בחצר). הנהלת בית-הכנסת הבינה שבמבנה הצפוף קשה מאד להישמר, ולכן החליטה להחמיר - מעבר להנחיות משרד הבריאות. ישנם בתי כנסת נוספים - כולל בית הכנסת הגדול (!) - שלא חזרו לפתוח את שעריהם מאז חודש אדר.
בצוק העיתים, נדדתי לבית-כנסת אחר בשכונה. מדובר במבנה גדול ומרווח שבימי שגרה יכול בקלות להכיל כ-200 מתפללים. בשבת האחרונה הגעתי לבית-הכנסת בין 20 הראשונים, וכך זכיתי להיכנס ולהשתתף בתפילה. אך לאחר שהגענו למכסה המותרת הגבאי נעל את דלתות בית הכנסת. לא עברו דקות בודדות ונשמעו דפיקות רמות מכיוון הדלת - יהודים מבקשים להיכנס לתפילה...אך השערים נותרו נעולים.
מאוחר יותר - מיד לאחר ההבדלה - אני מתחבר לרשתות ולחדשות, וצופה בעדכונים מכיכר רבין. שם אלפים רבים של מפגינים מצטופפים ומקיימים את מצוות ההפגנה. מסתבר שמצווה זו - להבדיל מתפילה בציבור - דוחה גם פיקוח נפש, ולכן מותר וראוי להדר בה - להפגין ברוב עם, וכל הנדחק הרי זה משובח!
מיותר להסביר (ואולי לא?) את הדיסוננס שנוצר בין שתי החוויות. בבתי-הכנסת מקפידים על ההנחיות ומתפללים נשארים בחוץ, ובחוצות הערים - אין דין ואין דיין, אין סופר ואין מונה.
יאמרו המצדדים בסגירת בתי-כנסת: ברור שאנו מתנגדים גם להפגנה ההמונית והתקהלות צפופה. ואם הם (המפגינים) רוצים לסכן את עצמם, זה לא אומר שגם אנחנו ננהג בחוסר אחריות.
ואני אומר להיפך - ציבור המפגינים בכיכר אינם מתאבדים חסרי דעת (למרות שאנו חלוקים ברוב הנושאים). הם מבינים ומודעים לסיכון ההדבקה, אך הם מוכנים להסתכן כדי להשתתף במשהו שחשוב להם. כנראה שגם המדינה מוכנה לספוג את הסיכון הזה (הסיכון לכלל הציבור, גם אלו שאינם מפגינים) כדי לאפשר את הפעילות הערכית הזאת - למרות שהיא חשובה רק *לחלק* מהציבור.
באותה מידה - אם לא למעלה מכך - חשובה להרבה יהודים התפילה בבית כנסת. אם אפשר להבין ליבם של המפגינים ולאפשר הפגנות המוניות, בוודאי שחובה לאפשר המשך תפילות בציבור.
זווית נוספת לבחינת ההגבלות היא השוואה בין בתי הכנסת למסעדות - השוואה שחגי סגל, עורך מקור ראשון, הגדיר בשבוע שעבר כ'ווכחנות קטנונית', ובכל זאת: אתקטנן ואטען שבתי הכנסת אינם מסוכנים יותר ממסעדות. בבתי-הכנסת יש חובת מסיכה במשך כל התפילה, וכאמור - ברובם יש הקפדה רצינית, בעוד שבמסעדות אין חובת מסיכה (קצת קשה לאכול..) ואנשים עשויים לשבת שעות בסמיכות וללא מסיכות. שבוע לפני כן האיץ סגל בקוראים להגדיל את הצריכה, ובין השאר המליץ גם על יציאה למסעדות. אני מבין (גם מחילופי ציוצים בטוויטר) שההבדל - לדעתו - נעוץ בכך שפתיחת מסעדות מעודדת צריכה ומניעה את הכלכלה, מה שאין כן בתי-כנסת. אך גישה זו מוקשה משני כיוונים:
א. גם הפגנה היא לא כלכלית, וכאמור לעיל - הפגנות מותרות, אפילו ללא הגבלת מספר משתתפים. יש עוד ערכים מעבר לכלכלה, ובית כנסת לא אמור להיות האחרון ברשימה הערכים.
ב. אמנם פתיחת המסעדות מועילה לפרנסתו של בעל המקום (וגם של הספקים וכו'). אך ההשוואה צריכה להיות בין המתפללים לבין ציבור המבלים במסעדה. האם מי שחושב שהתקהלות בבית הכנסת גובלת בפיקוח-נפש, אך במקביל קורא לצאת למסעדה - בעצם ממליץ לסועדים להכניס את עצמם לסכנה לשם חיזוק פרנסתו של הזולת??
לסיכום: אני לא קורא להקלות מיוחדות לטובת בתי הכנסת. אך לדעתי כל זמן שמסעדות פועלות - לא יתכן לסגור את בתי הכנסת, וכל זמן שהפגנות מותרות - יש להתיר גם תפילה במניין בשטח פתוח.
ועוד מילה לסיום - יש הטוענים ששומרי הלכה אמורים להחמיר יותר בפיקוח נפש, ולכן בבתי כנסת יש להקפיד יותר. עליהם אומר - אל תהיו צדיקים הרבה. אמנם הקב"ה 'מדקדק עם צדיקים כחוט השערה', אבל אנחנו רק בני אדם. ובדיני אדם - כולם אמורים להיות שווים בפני החוק, ואכיפה בררנית היא אחת העוולות החמורות. לכן החלטה לסגור את בתי-הכנסת אסור לה שתתקבל על-ידי הרשויות. מי שרוצה 'להחמיר' על עצמו, יתכבד ויתפלל בביתו. אך אנא - אל ימס את לבב אחיו כלבבו.