יש דברים שנראים לנו מובנים מאליהם, ואיננו שמים לב אליהם, עד הרגע בו אנו מאבדים אותם. אחד מהם הוא תחושת הביטחון.
תחושת ביטחון פירושה להרגיש מוגן ובטוח. לדעת שאין שום איום באופק. שהחיים בשליטה. שאפשר לתכנן תכניות לעתיד הקרוב והרחוק. שאפשר לתת אמון באנשים שסביבך שלא יפגעו בך, ושיעזרו לך במקרה הצורך. שהבית הוא מקום מבטחים. שאפשר לישון בשקט.
ההפך מביטחון הוא פחד וחרדה. התחושה של להיות מאוים ונרדף בחוסר אונים. שחייך וחיי יקיריך נתונים בסכנה מתמדת. שהעתיד הוא בלתי צפוי וחסר יציבות, ועולמך עלול להפוך בן רגע לחלום בלהות. שמישהו או משהו עלול להתנפל עליך בכל רגע. שאי אפשר לתת אמון באף אחד, וכל אחד עלול פתאום לפנות נגדך. שאין שום מקום בטוח להסתתר בו, ושום דבר שאפשר לעשות כדי להתגונן.
דוקא לנוכח המצב הביטחוני הלא-פשוט, עלינו להתעורר ולשים לב עד כמה זכינו לחיות במידה רבה בתחושה של ביטחון. גם אם תחושה זו התערערה לאחרונה, הרי שאנו עדיין רחוקים מקיום של פחד וחרדה מתמדת. נכון, האזעקות והטילים מכניסים אותנו למתח, מעוררים פחדים ודאגות. ועדיין, אנו חשים באופן עקרוני שהמצב בשליטה. ברוך ה', יש לנו מדינה וצבא חזק שמגן עלינו. יש לנו עם שלם לצידנו, שהאחדות והאחווה בין כל פלגיו מתגלה ביתר שאת בזמנים כאלה. יש לנו בסיס כלכלי איתן, עם מספיק מזון, משאבים ותרופות ככל הנדרש. עם כל הכאב על כל הרוג, האויב שמולנו לא מסוגל לעשות הרבה יותר מלהטריד. אין שום חשש שטורי שריון מצרי יבקעו לפתע לתוך תל אביב, או שהמוני פורעים יערכו בנו טבח המוני. ברוך ה', הזמנים האלה מאחורינו.
לא תמיד זה היה כך. חייל הצועד בסמטאות עזה, או אזרח השוכב על הארץ בזמן אזעקה, חושבים אולי שהם יודעים מה זה פחד - אבל אין להם מושג. להם, אחרי הכל, יש נשק, יש צבא ומשטרה ובתי חולים, יש מה לעשות. הם לא חסרי אונים. פחד אמיתי הוא מה שהרגישו אבותינו בגלות, כאשר המון מוסת וצמא דם פרץ את דלתות בתיהם בשאגות פרועות. כאשר גלימותיהם השחורות של האינקוויזיטורים הופיעו לפתע באמצע כינוס תפילה סודי. כאשר קוזאקים משתוללים דהרו ברחובות העיירה, טובחים, שורפים ובוזזים. כאשר כל פריץ יכול היה להרוג, לאנוס, לאסור ולהחרים את רכושם בהינף אצבע, בלי ששום בית משפט יגן עליהם. כאשר מגפיהם של הנאצים הלמו על דלתות המרתפים בהם הסתתרו, מנסים נואשות להשתיק את התינוק הבוכה, בעוד צרחותיהם של הקלגסים ונביחות כלביהם הולכות ומתקרבות. זה, רבותיי, פחד של ממש. התחושה הנוראית ומכווצת הקרביים של חוסר אונים מול איום קיומי, שאנו חווים כיום רק בסיוטי הלילה, כשאנו עומדים משותקים בעוד המפלצת הולכת ומתקרבת. זה היה עולמם של אבותינו, מסתופפים בחרדה מאחורי דלתותיהם הרעועות, ויודעים שאין בחוץ שום דבר ואף אחד שיגן עליהם, שום דבר שהם יכולים לעשות, פרט לתפילות נואשות מעומק הלב.
נכון, מצבנו כיום לא מושלם. יש טילים ופיגועים, מחבלים ומסתננים. אבל ברוך ה', אנחנו כבר לא חסרי אונים. מערכות שלמות עומדות הכן להגן עלינו ולעזור לנו. דם יהודי כבר אינו הפקר. אפשר וצריך לדרוש מהרשויות לעשות יותר, הרבה יותר, כדי לשמור על אותו דם ולנקום אותו כשנשפך - אבל אין מה להשוות בין המצב כיום לבין זה שבעבר. אנחנו אולי מקטרים על חוסר עמוד השדרה של הממשלה, ועל רפיסותה מול הלחץ האמריקאי - אבל כל אחד מאבותינו בגלות היה מתחלף איתנו מבלי להסס לשניה. אם הבחירה היא בין קישינב ואושוויץ, לבין להיות פרוביניציה של ארצות הברית, התשובה היא ברורה.
"אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים", אינה ברכה אלא קללה. זכינו וה' נותן לנו כוח לעשות חיל, ולהגן בעצמנו על ביטחוננו. ועל כך עלינו להיות אסירי תודה.
לאתר של משה רט - www.mysterium.co.il