פסיקת בג"צ בעתירה כנגד המתווה שהוצע לתושבים על ידי המדינה, שמטרתו הייתה ליטול חזקה בחלקים מחלקות 28-30 הנמצאות על ההר, ולבצע בהם הליך משפטי של "פירוק שיתוף", על מנת להקצות קרקע לתושבי עמונה, הייתה רק המכה האחרונה למערכת של החלטות שיפוטיות ופוליטיות שהתקבלו במנהל האזרחי ובבג"צ, המערערות על עצם סמכויותיהם וקיומם כמערכות משפט אובייקטיבית, נטולות פוליטיקה.
הישוב עמונה הוקם לפני 20 שנה על הר קירח. בניגוד לכל הסיפורים של העותרים, איש לא גר בשטחי עמונה קודם לכן. מבנה עתיק מהתקופה הביזנטית מעיד על התיישבות במקום לפני 1,300 שנה, ולאחר מכן אין כל תיעוד למגורים אחרים במקום.
עוד בשנת 2008 הוגשה תביעה לבימ"ש השלום, במטרה לדרוש פיצויים מהמדינה, בגין השימוש שהיא עושה באדמות עליהם יושב הישוב עמונה, ובהליך משפטי זה, התברר כי 7 מתוך 9 החלקות עליהם דרשו הפלשתינים פיצוים, כלל אינן נמצאות באדמות עליהן נמצא הישוב עמונה. באותו דיון נקבע כי גם בשתי החלקות הרלוונטיות לעמונה, הנמצאות רק בחלקו בדרומי של הישוב, מחזיקים התובעים באחוזים בודדים מהחלקות בלבד, ומכיוון שהאחוזים האלו יכולים להיות בכל מקום בחלקה, היה על המנהל האזרחי לקבוע לעותרים חלקים באותה חלקה, שאינם בתוך הישוב, דבר שהיה מונע סאגה משפטית מיותרת, אליה התגלגלנו בימים אלו.
בניגוד לדעה הרווחת, עמונה לא פונתה בגלל שהוכח או נקבע שהיא נבנתה על "אדמות פרטיות" של פלשתינים, אלא משום שבתשובת המדינה לעתירה שהוגשה לבג"צ, טענה המדינה כי עמונה נבנתה על אדמות "לא מוסדרות", ולכן הבניה מוגדרת "בלתי חוקית".
חשוב לדעת כי בעלות העותרים מעולם לא הוכחה בפני בית המשפט, לא נבדקו מקוריות המסמכים, ובוודאי שלא התקיים דיון הוכחות בשאלת הבעלות, וכך פעם אחר פעם, מנצלים העותרים הפלשתינים, את זכות העמידה הרחבה שמאפשר להם בג"צ, ומתוך טענה של בעלות, גוררים את הדיון לכך שהקרקע לא הוסדרה ובימ"ש מנצל את ההזדמנות ומורה על הריסת הבתים, בטענה כי הוקמו שלא כדין, מבלי קשר או בחינת הראיות של הטוענים לבעלות, ובעיקר מבלי להפעיל שיקולי צדק וסבירות, לחלופות אחרות של פיצוי העותרים, כפי הקיים בחוק הישראלי, בדיני הפקעת מקרקעין.
המעניין הוא, שבעתירות שמוגשות על ידי רגבים או תנועות אחרות מהצד הימני של המפה, לא אחת, אפילו בלא קיום דיון בפניו, דוחה בימ"ש את העתירות על הסף, בטענה כי יש להשאיר למדינה את הטיפול בסוגיה, בכלים ובזמנים שלה, מבלי התערבות של גורמים אחרים בעניין.
עוד יש לדעת, כי חלק מהקרקעות עליהם נבנה הישוב עמונה, נקנו מפלשתינים בכסף מלא, והמנהל האזרחי שמקשה מאוד על רישום העסקאות, לא היה מוכן לאפשר במשך שנים לרשום את הרכישה כבעלות יהודית.
בג"צ כלל לא היה אמור לדון בעתירה, אך גם לאחר שבחר לדון בה, היו לו את כל הסיבות שבעולם לדחות את העתירה לגופם של טענות. ההתיישבות ביהודה ושומרון היא התיישבות המושתת על צורך ציבורי מובהק, ההתיישבות הוקמה בעידוד ממשלות ישראל לדורותיהם, מדובר בהשקעות כלכליות פרטיות וציבוריות בהיקף עצום, העלייה לקרקע הייתה בתום לב, העותרים לא הוכיחו טענות בעלות, וגם אם הקרקע לא תוסדר והבניה היהודית תיהרס, לא תופק ממנה כל הנאה לטוען לבעלות, יש אינטרס ציבורי גדול למנוע הרס ישובים ושכונות, אך מכל אלו התעלם בית המשפט, שעה שקיבל החלטה על הרס הישוב.
אם לא די בכל אלה, לאחר שהמדינה עמלה ימים ולילות על פתרון משפטי המקובל בעולם כולו, בהליך של "פירוק שיתוף", הנעשה כהליך שבשגרה במשפט הישראלי, מקום בו בחלקה אחת ישנם מספר מחזיקים, אשר מסיבות שונות מעוינים לפרק את השיתוף ביניהם במקרקעין, ולקבוע מה חלקו המסוים של כל מחזיק, בחר בית המשפט לקבל את העתירה ולבטל את המתווה, הגם שהוא יודע כי משמעות החלטתו היא הפקרת המשפחות שיישארו ללא קורת גג.
גם הסמכות של נשיאת בית המשפט לקבוע בכל דיון את "ההרכב המתאים", נגועה בפוליטיזציה קשה, ולמעשה ניתן לומר כי באופן בו בחרה הנשיאה את ההרכב לעתירה כנגד קיום המתווה, היא כבר סימנה מראש את התוצאה הסופית.
חוק ההסדרה שיעבור בתחילת שבוע הבא, הוא סנונית ראשונה ומשמעותית של שינוי הכיוון. זוהי שירת הברבור של תאטרון האבסורד של בג"צ. דווקא פסק הדין של בג"צ לפינוי עמונה ופסילת המתווה להשארת תושבי עמונה על ההר, מדגישים את ההצדקה החשובה לחקיקת חוק ההסדרה.
בהקשר זה, אני קורא שוב לשרת המשפטים, להקים באופן מידי בית משפט מיוחד שיעסוק בסכסוכי מקרקעין בשטחי יהודה ושומרון, ובכך ימנע את העיסוק הפוליטי של בג"צ בסוגיות אלו. לא צריך להמציא את הגלגל, ניתן לעשות שימוש במודל הקפריסאי לבוררות מוסכמת על סכסוכי קרקעות, או להקים בית משפט מיוחד שרק בו ניתן יהיה לנהל הליכים הקשורים למקרקעין ביהודה ושומרון.