כשמתבוננים על ראשי הציבור הדתי לאומי, הלב נחמץ. חברי הכנסת מפוזרים בשלל מפלגות, והמפלגות המגזריות מפולגות לפי עקרונות, תתי עקרונות ועקרונות משנה. לעיתים נדמה שהמגזר הוא כעין בובת בבושקה חייכנית, ציבור אחד האוגד בתוכו ציבורים קטנים השונים בדעותיהם. ואלו הקטנים, גם מורכבים מחלקי ציבור קטנטנים.
קולמוסים (ומקשי מחשב כמובן) רבים נשפכו בניסיון להסביר את תופעת הפלגנות הזו. נראה, כי אחת הסיבות לכך, היא ה"שאיפה לפינחסיות". כל אחד רוצה להיות פינחס. פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן המשיב את חמת הקב"ה מעל בני ישראל. כל אחד לוקח לעצמו בקנאות את מושכות האחריות על העם לפי דעתו האישית. אחריות על רצון ה' לפי הבנתו הבלעדית ויוצא למשימות לפי מה שנראה לשיקול דעתו.
כשיש ציבור שלם כזה נוצרת בעיה. כל אחד מושך לכיוון שלו, לאג'נדה שלו ולשאיפות "הכי נכונות" לדעתו, ואז מפת המגזר נמתחת לכל הכיוונים עד שלא תעמוד בלחץ והיא עלולה להיקרע. כשיש פינחס אחד- עם ישראל מבין. כשיש הרבה פינחסים עם ישראל מתבלבל.
כשיש פינחס אחד שפועל למען הקב"ה- הוא עושה נחת רוח לקב"ה, כשיש הרבה פינחסים שפועלים למען שמם, כיסאותיהם ומעמדם האישי "באהבה"- לא כ"כ בטוח שהנחת רוויה אצל בוראנו.
השאיפה היא לא להיות פינחס, אלא להיות חלק מציבור פינחסי. שכולם יחד, כציבור, ירצו לקדש את שם ה' ולפעול למענו בקנאות גיבורה של אחדות וענווה. לא פלגנות המגיעה עד לפינחסי פינחסים, אלא פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. אותו אהרון הכהן ש"אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". וכשנשכיל להיות פינחס שלם המשלב גם את האומץ לקדש דווקא את שם ה' בעולם יחד עם מידותיו של אהרון, נזכה בעזרת ה' ל"הנני נותן לו את בריתי שלום".