הנטייה הטבעית שלנו, אנשי הימין, היא להתנגד לחוק 'ישראל היום'. הציונות הדתית מצויה כבר שנים בתחרות מתמדת עם הציבור החרדי מי סובל יותר מנוני מוזס. נוצר כאן ריטואל מוזר, על פיו כש'ידיעות אחרונות' ממצה את ההתנפלות על החרדים, הוא משנה כיוון להתנחלויות, וחוזר חלילה. כך או כך, השליטה של בית מוזס בשוק התקשורת במדינה חזקה הרבה יותר ממה שראוי להיות, ובמשך שנים לא מצאנו את הדרך לבלום את שליטת 'שלושת אחוזי האיכות' בתקשורת הישראלית. עד שקרה נס. נחת עלינו יהודי בעל לב חם, איל הימורים מלאס ווגאס, ששפך על המדינה מיליוני דולרים כדי ליצור איזון. הוא בנה עיתון ימני, ציוני גאה, שלמרות היותו חילוני אין לו 'אנטי' לדת, ואף כמה מבכירי כותביו מקורבים למסורת ברמה כזו או אחרת. המהירות שבה נחטפים הלחמניות של אדלסון ברחובות המדינה, ממחנה יהודה ועד דימונה, מוכיחה יותר מכל בחירות שלישראלים נמאס מהמרירות הפוסט-ציונית של עיתונות השמאל.
אז צריך להיות מטומטם כדי לתמוך בחוק הסוגר את העיתון? לא בטוח. בואו נשאל את עצמנו בכנות - מה נעשה אם עמוס שוקן ישיג מימון דומה לעיתונו משת''פ החמאס, וישפיע באמצעות הכסף על הנטייה הימנית של האזרחים? לא סתם גדעון לוי, אותו סהרורי ששונא כל מה שמריח יהדות או ציונות, אפילו את ירושלים בירתנו האהובה, כתב מאמר מפתיע המתנגד לחוק. האם כל כך רחוק היום ש'הקרן החדשה לישראל', זו שמכניסה את הרפורמים למדינה בדלת האחורית, תממן מכיסה עתיר המזומנים עיתון שכל כולו התנגחות במסורת ישראל? האם אנו מתנגדים לחוק רק כי נוח לנו שמישהו סוף סוף מדיר שינה מעיניו של נוני מוזס, ויוצר איזון בעיתונות הישראלית המוטה להחריד? האם בטענה שלא ייתכן שכסף ישפיע על הדמוקרטיה באופן כה עמוק אין אמת לא קטנה? נקודה למחשבה.
נשארה רק הטענה שלרבות מן המפלגות בעולם יש עיתון בית. על כך ענה יו''ר הבית היהודי נפתלי בנט במשפט קצר שמתמצת את כל הנושא: "קיוויתי שהוא יהיה עיתון לאומי ענייני, ולא עיתון שהולך רק אחרי אישיות מסוימת ופוגע בכל האחרים, ובכל עימות בין האינטרס הלאומי לבין אותה אישיות, תמיד מעדיף את האישיות."