קראתי את מאמרה של אפרת שני-שטרית בנושא "הגרעינים הלבנים", ומצאתי את עצמי מהנהן ומחייך בו זמנית.
מהנהן למקרא השורות הכל כך מדויקות שכתבה אפרת: "מה שהפריפריה זקוקה לו הם תקציב והצמחת מנהיגות מקומית... תוך כבוד גדול לתרבות, לסגנון חיים, לשפה, לערכים ולדתיות של אנשי הקהילה המקורית"
ומחייך למקרא השורות שקבעו כי: "דרכם של הגרעינים המשימתיים והתורניים הפוכה משום שכל נקודת המוצא שלהם ממשיכה להיות 'לבנה' באותו לובן שמדכא אותנו".
אפשר להגיד עלי ועל חבריי ב-16 הגרעינים המשימתיים של יוצאי אתיופיה שמפעילות עמותות "הנני" ו"חברים בטבע" ברחבי הארץ הרבה דברים, אבל אין לי ספק כי זו הפעם הראשונה בחיי שמישהו קורא לנו "לבנים"...
הגרעינים הקהילתיים של יוצאי אתיופיה, כמו רבים מהגרעינים המשימתיים שמפעילים עמיתיי ברחבי הארץ, פועלים אחת לאחת בדרך שתיארה אפרת בחזונה. דרך שבעיניה נתפסת כחלום רחוק, אבל עבורנו היא מציאות חיים יומיומית.
כשהקמנו, קבוצת חברים עם ברק בעיניים, בשנת 2005 את הגרעין הקהילתי הראשון של יוצאי אתיופיה בעיר קרית גת אכן היינו צעירים חדורי מוטיבציה שהגיעו ברובם מחוץ לעיר במטרה לשוב אל השכונות המוחלשות, להתגורר בהן כחלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה המקומית ולפעול מבפנים עם הקהילה ולמענה.
בקיץ הקרוב נחגוג עשור להקמת הגרעין בקרית גת, ואפשר לעצור לרגע ולהסתכל מה השתנה פה בתקופה הזו:
אז קודם כל, לא נעים, אבל כנראה שאנחנו כבר פחות צעירים... בינתיים הלך וצמח פה לעינינו ממש דור איכותי המחובר לעצמו ולשורשיו, גאה במורשת שלו ומעוניין לקחת אחריות על עתידו וגורלו. חלקם הגדול נחשפו לפעילות הגרעינים הוותיקים ורואים בהם מודל לחיקוי.
כמנהל רשת גרעינים קהילתיים אני מקבל מידי שנה פניות רבות של קבוצות צעירים יוצאי אתיופיה המבקשים סיוע בהקמת קהילה משימתית בעיר בה גדלו. החבר'ה הצעירים היום כבר לא מחכים שיגיע גרעין חיצוני אל השכונה ו"יציל" אותה. רובן המוחלט של 16 הקהילות המשימתיות של יוצאי אתיופיה שאנו מלווים מורכבות מצעירים בני מקום, שנשארים בשכונות בהם גדלו ומקימים בהן את ביתם. הם חיים כחלק בלתי נפרד מהשכונה, מגדלים בה את ילדיהם, פועלים יחד עם התושבים לשיפור איכות החיים בשכונה וזוכים לאמון מלא מצד התושבים ולברכה רבה במעשי ידיהם.
שינוי מבורך נוסף הוא ההבנה כי מדובר בתופעה רחבת היקף וחוצת מגזרים, וכי אם נשכיל לחבר בין הכוחות הפועלים בשטח, ועם זאת לתת מקום וכבוד לייחודיות שמביאה איתה כל קהילה, השמים הם הגבול. ביטוי לאחדות הזו ניתן לראות במועצת הקהילות והקבוצות המשימתיות, גוף שמאגד 14 רשתות של קהילות משימתיות מכל רחבי הארץ המלוות כ-160 גרעינים ברחבי הארץ, ושאני גאה לשמש כחבר ועד המנהל שלו. בישיבות שלנו ניתן לראות פסיפס של החברה הישראלית: גרעיני בני מקום, דרוזים, יוצאי אתיופיה וקווקז, תנועות מחנכים שיתופיות, גרעינים תורניים וקהילות חילוניות, כולנו יחד מצליחים לראות את המחבר ולפעול יחד ממקום נקי ומתוך דאגה כנה לצרכי הציבור.
לא בכדי ההכרה הממשלתית במפעל הקהילות המשימתיות הולכת ומתרחבת. משרדי הממשלה רואים בהם כתובת למימוש ייעודם. לא עוד פרויקטים שמונחתים "מלמעלה למטה", ושסיכויי ההצלחה שלהם עומדים בספק. השקעה בקהילות המשימתיות היא ההשקעה הכי טובה בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. השקעה שמחזקת את הקהילה המקומית ויוצרת חברת מופת המושתת על סולידריות חברתית ופועלת לתיקון העולם הן בצד החברתי והן בצד הרוחני.
אפרת יקרה, אני מזמין אותך בחום לבוא לבקר מקרוב באחת מהקהילות שלנו ברחבי הארץ, נשמח לארח אותך בחקלאות הקהילתית למבוגרים, בפעילויות הילדים והנוער, בחוגי הורים וילדים, ובפעילויות הקהילתיות המגוונות לכלל תושבי השכונות. אין כמו מראה עיניים, וכמובן - אם יש לך תובנות נוספות, אנחנו תמיד פתוחים לשמוע.
משה סולומון מנכ"ל עמותת "הנני"-רשת גרעינים קהילתיים של יוצאי אתיופיה ומועמד לבית היהודי