אמנם כבר כתבתי על נושא האלימות בשבוע שעבר, אבל למרבה הצער, גם השבוע הזה סיפק לנו שיאים חדשים של מקרי אלימות קשים, הפעם בדגש על אונס. אז אם האירועים חוזרים על עצמם, מותר גם לי קצת לחזור על עצמי. אלא שהפעם, באופן מפתיע אולי, אנסה דווקא ללמד זכות על עם ישראל.
פעם קראתי משפט יפה באחד הספרים של הרב ארז משה דורון. בתגובה למישהו שאמר כי בגלל מעשי אלימות כאלה - המשיח לא בא, השיב הרב כי דווקא להפך - בגלל שהמשיח לא בא, אנשים עושים מעשים כאלה.
מה באמת עומד מאחורי כל אותם מעשים איומים ונוראים? מה גורם לצעירים "בני טובים" לדקור אנשים ללא אבחנה, ולבעלי משרה חשובים לאבד את עולמם בגלל איזו אשה? בפשטות אפשר לומר - היצר; יצרי המין והאלימות טבועים בעומק נפשו של האדם, ומדי פעם הם מתפרצים החוצה, בפרט כשאין מערכת ערכים מוצקה שתרסן אותם. אולם כאן כבר ניתן להבחין במשהו יותר עמוק העומד ברקע. מה שמביא את בני האדם למעשים כאלה אינו רק היצר, אלא היאוש. היאוש מהאדם, מקיומם של הטוב והצדק, מתיקון העולם ומהאפשרות להפיכתו למקום טוב יותר. במלה אחת - היאוש מהגאולה.
אפשר להתגבר על היצר; זה אולי קשה לפעמים, אבל בהחלט אפשרי. אבל כדי שהאדם ינסה לעשות זאת, הוא צריך שתהיה לו מוטיבציה. הוא צריך שיהיו לו תקוות לשאוף אליהן, ויעדים להתאמץ עבורם. כל אחד יהיה מוכן להתאמץ בשביל הדברים היקרים לו באמת. אלא שהמציאות העכשווית משדרת תחושה, לפיה אין שום טעם במאמץ. אין בשביל מה לוותר ולהקריב. שום דבר ממילא לא משנה. וכשהיאוש שורר, האדם נכנע ומוותר לדחפים הבסיסיים שלו, והדם זורם ברחובות. כדברי השיר: "ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה, מי הבא בתור ומי בתור הבא"...
בעבר, האמינו אנשים בגאולה בידי שמיים, בביאת המשיח ובתחיית המתים. לאחר שהתייאשה האנושות מחזון זה, החליפה אותו בהבטחת גאולה אנושית, לפיה הנאורות וההשכלה יהפכו את העולם לגן עדן עלי אדמות. כשחזון זה עלה בעשן כבשני אושוויץ וקפא בערבות סיביר, אימצו היהודים את הציונות כתקווה החדשה; אלא שעם כל הישגיה של הציונות, בסופו של דבר התברר שגם זו, בין בלבושה החילוני ובין בזה הדתי, אינה יכולה להביא את הגאולה השלמה לעולם. מדינת ישראל הגיעה להישגים חומריים מרשימים, אבל לא הביאה לעולם בשורה חדשה, לא חזון או תקווה, איזה אידיאל שיהיה "אור לגויים" או לפחות ליהודים. כביכול הגענו לפסגה הנכספת - וגילינו שאין שום דבר מאחוריה. משיח לא בא, משיח גם לא מצלצל.
ואז באה ההתפרקות מכל הערכים הישנים, ומכל האידיאלים שהכזיבו, ומכל התקוות האופטימיות והנאיביות לעתיד טוב ומשמעותי יותר; לא נותר עוד למה לצפות, חוץ מתלוש המשכורת בסוף החודש, הטיול השנתי לחו"ל, ומשחק גביע הגמר בכדורגל. אין עוד לאן לשאוף, כי אין עוד דמויות מופת ומודלים להערצה וחיקוי, פרט לאוסף שחקנים וזמרים ריקניים למיניהם. אז אם זה העולם, איזו משמעות יש בו? למה לטרוח בכלל להיאבק נגד היצר, או לחיות חיים בעלי תוכן? למה לא לחיות את העכשיו והרגע, ולעזאזל הכל?
נקודת האור שבמצב היא, שכשם שהצל קיים רק במקום בו יש אור, כך היאוש קיים רק במקום בו ישנה תקווה. היאוש הקיומי נובע מכך שבתוך-תוכו מרגיש האדם שצריך להיות אחרת. שחייבת להיות משמעות לחיים. שמשהו לא נורמאלי במציאות שבה כל מה שקיים הוא כסף ובילויים. התסכול שנובע מהפער בין הציפיות למציאות, מעיד על קיומן של ציפיות גבוהות, והללו נובעות מאידיאלים גבוהים שנקברו תחת ערימות אבק פוסט-מודרני. נקברו אמנם, ואולי דעכו כמעט כליל - אבל הניצוץ עדיין קיים.
אם אנחנו רוצים להפסיק את האלימות, הרצח והאונס, לא די בהגברת הענישה (אם כי גם זה חשוב מאד). צריך לתת לאנשים תקווה וחזון, משהו נשגב לשאוף אליו - הן ברמה האישית, והן ברמה הלאומית. הפוסט-מודרניזם הרס את האידיאלים מתוך מחשבה שהם מובילים לאלימות; כעת מתברר שהעדרם מוביל לאלימות לא פחותה. הגיע הזמן להפסיק עם הספקנות, הרלטיביזם והפקפוק בכל דבר אמיתי וטוב, ולחנך את הנוער ואת המבוגרים שיש תקווה לעתיד טוב יותר. זה בידיים שלנו.