בשבועות האחרונים כבש את הרשת הסרטון של לואיז אנטוניו, אותו ילד חמוד ותמים, שקלט לפתע שמה שנמצא בצלחת שלו היה פעם יצור חי. התדהמה שלו ("תרנגולת? אף אחד לא אוכל תרנגולת!"), והדאגה התמימה שלו לשלומם של בעלי החיים ("אני לא רוצה שהם ימותו, אני רוצה שהם ימשיכו לעמוד") נגעו ללבם של המוני צופים, והעלו מחדש את הויכוח הישן לגבי צמחונות וזכויות בעלי החיים. תחושותיו הוצגו כביטוי לרגש המוסר הטבעי של האדם, הסולד מאכילת בשר ומפגיעה בחיות חפות מפשע.
די והותר נאמר כבר בנושא זה, ולא אכנס אליו עכשיו. לא כאן המקום להתייחס גם לעמדת היהדות בנושא, מחומש בראשית ועד ל"חזון הצמחונות והשלום" של הרב קוק, ולספר "שחרור בעלי החיים" של פיטר סינגר (גם הוא יהודי). מה שכן, יחסם של בני האדם לבעלי החיים יכול ללמד אותנו דווקא על משמעותו של המוסר האנושי ושיח זכויות האדם; ולדעתי הוא מציג אותו באור נלעג למדיי.
תארו לעצמכם יקום מקביל כלשהו, בו גזע של מפלצות רבות עוצמה ותבונה השתלט על העולם, ושעבד את כל היצורים החזקים וחכמים פחות, כולל בני האדם. המפלצות מגדלות את בני האדם במכלאות בתנאים תת-אנושיים, לצורך טבח סיטונאי וייצור המוני של בשר לאכילה, כמו גם לשימוש בעורותיהם וחלקי גופם לייצור ביגוד ומוצרים אחרים; הם עושות ניסויים מדעיים ורפואיים בבני אדם, לתועלתן של המפלצות; ובכלל מתעללות בהם בדרכים שונות ומשונות. וכל הזמן הזה, מדברות המפלצות גבוהה גבוהה על חשיבות השמירה על זכויות המפלצת; על חוק יסוד כבוד המפלצת וחירותה; על כך שלכל המפלצות מגיעות זכויות שוות בלי הבדלי דת, גזע ומין; וכן הלאה. והן עושות זאת בשיא הרצינות, מנהלות על כך דיונים פילוסופיים ואינטלקטואליים, ומרגישות את עצמן כל כך נאורות ומוסריות.
התיאור הגרוטסקי הזה ממחיש בדיוק עד כמה נלעגות הן זכויות האדם, אם מתייחסים אליהן כאל עקרונות מוסר מקודשים ומחוייבי המציאות. כמה מעניין, וכמה נוח, שאותן זכויות קדושות הוענקו ע"י בני אדם, לבני אדם בלבד, ולא לאף יצור אחר, חכם ופיקח ככל שיהיה... כמה צודק ומוסרי זה, שתינוק מפגר עם מנת משכל אפסית נהנה מזכות "קדושת החיים", ואילו שימפנזה או דולפין הוא חסר זכויות לחלוטין, ואפשר להתעלל בו בכל מעבדה. במה שונות זכויות אדם שכאלה, מזכויות המפלצת הנ"ל?
מה המסקנה המתבקשת מהדברים? אפשרות אחת היא, שאכן היחס האנושי לבע"ח הוא מכפיר ומזעזע, ויש לשנות אותו בדחיפות. אני לא שולל אפשרות זו, אבל לחילופין אפשר להגיע למסקנה הפוכה: שזכויות אדם אכן אינן מושג מקודש, ואינן מבטאות עקרונות מוסר נצחיים ואבסולוטיים כלשהם - אלא הן פשוט מערכת שימושית של נורמות תועלתיות, שמטרתה היא לא יותר מאשר לדאוג להתנהלות מוצלחת של החברה, שהכל יהיו מרוצים ממנה. נכון, אנחנו מפלצות, טורפים, מה שלא יהיה, ואנחנו לא מתביישים בזה. אפשר לחשוב שבעלי חיים לא טורפים אחד את השני... והאינטרס שלנו הוא לדאוג לעצמנו ולמין שלנו, ורק אם זה יסתדר לנו, נתחשב גם במינים אחרים.
אם מאמצים את האפשרות השניה, אפשר להמשיך לאכול בשר בלי נקיפות מצפון, אבל צריך לזכור לא להרים את האף בהתנשאות צדקנית ומוסרית, ולא להעמיד פנים שאנחנו משהו אחר מאשר מפלצות עבור שאר בעלי החיים. למוסר האנושי יש להתייחס בצורה מפוכחת, כביטוי לאינטרסים האנושיים, ולא להתלהב ממנו או לראות בו איזה ביטוי לנאורות מדהימה. ובטח שלא להעניק איזו קדושה דתית לצווי המוסר הללו ולזכויות האדם, כאילו הם איזו תורה מסיני. אלו עקרונות שימושיים ותו לא.
היחס האנושי לבעלי החיים הוא מפלצתי, נקודה. אפשר לנסות לשנות את זה, ואפשר להודות בכך בלי בושה ולהצדיק את זה. אבל אי אפשר להעמיד פנים שאנחנו משהו אחר ממה שהננו, ולתת למוסר האנושי לעלות לנו לראש כאילו קיומו הופך אותנו למלאכים. כי להיות צבוע זה הכי גרוע.