הצעת החוק של חה"כ שרון גל, חובת עונש מוות למחבלים, נדחתה בידי ראש הממשלה והועברה לדיון בוועדת השרים, דיון שממנו היא כבר לא תצא חיה ובועטת. ככה זה כי עונש מוות לא מצטייר כמוסרי בעידן שבו ההומניזם הוא אמת המידה למוסר. הדבר מוביל לדחייה מידית מכל ניסיון ליטול חיי אדם, אפילו הוא רוצח אכזר ושפל. אלא שהגדילו לעשות כמה מן המתנגדים לחוק משמאל שטענו שעונש מוות הוא לא רק "לא מוסרי" אלא גם "לא מוסרי לפי היהדות".
כך למשל יו"ר מרצ חה"כ זהבה גלאון: "עונש מוות הוא עונש לא מוסרי, לא יהודי ולא דמוקרטי". החרה אחריה חה"כ לשעבר ניצן הורוביץ, איש מרצ גם הוא, שכתב כי לפי מחקר שקרא, "היהודים היו הראשונים בעולם שביטלו את עונש המוות. חשתי גאווה... זו המורשת שלנו". אמת, מזה כאלפיים שנה שעונש המוות אינו חלק מהיהדות, לכל הפחות דה פקטו, בשל אובדן הסמכות הרשאית להורות על ביצוע העונש. ראוי להזכיר שגם קודם לכן היה עונש זה נדיר עד שסנהדרין שהייתה הורגת אדם אחד במהלך ימי חיי דייניה - נחשבה כסנהדרין רצחנית (הלכות סנהדרין יד, יג). למרות זאת, הניסיון להיתלות במוסר היהודי כנימוק להתנגדות לעונש מוות למחבלים מופרך מיסודו, כפי שנבהיר להלן.
ובכן, גם אם נתעלם מכמה וכמה הנחות מוטעות בדבריהם של הפרלמנטרים שהוזכרו לעיל, מטעות מרכזית אחת אסור לנו להתעלם: כפל מערכות דיני המיתה ביהדות: אחת למי שהוא אזרח, אחרת למי שהוא לוחם. החלוקה הזו דומה מעט למה גם כיום שנהוג במדינת ישראל ובמדינות רבות אחרות הנמצאות במצב לחימה: דו-קיום של מערכת משפט אזרחית ומערכת משפט צבאית. וכך, מחבל אינו מובא בישראל לדין בפני שופטים אזרחיים אלא בפני שופטים צבאיים הפועלים בבתי משפט צבאיים.
משהו מעין זה היה גם בעבר ביהדות: "עונש מוות" בהלכה הוא מושג השייך לתחום המשפט הפלילי בלבד, לא לתחום דיני המלחמה באויב. לא פלא אפוא שאת ההלכות העוסקות בתיאור עונש המוות מיקם הסדרן הגדול של ההלכה, הרמב"ם, תחת הכותרת "הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם" ואילו את דיני ההריגה במלחמה תחת הכותרת "הלכות מלכים ומלחמותיהם". וכך, בשעה שעונש מוות במשפט הפלילי היהודי בטל והפך לאות מתה, מדיניות הלחימה לפי ההלכה נותרה נוקשה וברורה: אדם שקם כנגדנו להורגנו או לפגוע בריבונותנו - אחת דינו למות, בין אם הניח נשקו ובין אם לא, בין אם הוא ממשיך להוות סכנה ובין אם לא (הלכות מלכים ו, ה). בניגוד לעונש המוות הפלילי, ההיתר להרוג אויבים במהלך מלחמה לא בטל מעולם, אלא היה ונותר מצווה. וכאן צריך להעיר שגם לוחם אויב שנתפס ונכנע נותר לוחם אויב מבחינת ההלכה וככזה הוא נופל תחת דיני המלחמה ולא תחת הדין הפלילי (ירושלמי קידושין פ"ד, הי"א; תוספות ע"ז כו, ע"ב ד"ה ולא מורידין). הריגתם של לוחמי האוייב היא מצווה של הצלת חיי ישראל מיד צר שזכיתי לקיים במו ידי בימים אלה ממש, לפני כתשע שנים, כתותחן בסוללת ארטילריה על גבול הלבנון במהלך מלחמת לבנון השנייה.
אז גלאון וניצן מתנגדים לעונש מוות למחבלים? מותר להם. זו מדינה חופשית. רק שלא יתלו את דעתם ביהדות. זה שקר, ולשקר אסור גם לפי המוסר המערבי.