אתעלם לרגע מההיבטים ההלכתיים, החוקיים, סובלנות, הר הבית ועוד ועוד. אננסה לשרטט רק את הרווח וההפסד של התנועה האורתודוכסית שאני חלק ממנה. קחו את הזמן כמה שנים אחורה:
תרחיש 1: האורתודוכסים לא מביעים התנגדות לתפילת נשות הכותל. התוצאה: אחת לחודש מגיעות כמה נשים ב-07:00 בבוקר. מתפללות וחוזרות הביתה. הן נהנות מיכולתן הלגיטימית, לבטא את אמונתן והרחבה כולה נשארת נפרדת. עם ישראל בכלל לא יודע שיש כזה דבר שנשים מתפללות עם טלית וקדיש בכותל.
תרחיש 2: האורתודוכסים מביעים התנגדות. הדבר רץ בבתי המשפט ומגיע עד לעליון, הרבה רעש ציבורי, כיסאות נזרקים, משטרה, בלאגן, עיתונאים ולבסוף הן מקבלות הרבה פרסום וגם רחבה שלמה המיועדת רק לשם כך.
יש לי בני דודים חילונים. בכל פעם שיש למישהו בר מצווה היינו הולכים לכותל ומתפללים לפי הנוהג המסורתי כשהמחיצה באמצע. מעולם הם לא חשבו שאפשר להתפלל אחרת. בפעם הבאה שתהיה למישהו מילדיהם בר מצווה, יתכן מאוד שהם יודיעו לי שנפגשים ברחבה המעורבת.
ומי האשם? כן, העיקשות והפחד חסר התבונה שלנו - האורתודוכסים.
הניצחון האמיתי שלנו כאורתודוכסים אינו ב'לנצח' את הזרמים האחרים, אלא בלנצח את הפחד מהתמודדות שלנו עם עצמנו. אם האורתודוכסיה היתה מכירה בלגיטימיות של הזרמים האחרים, גם אם מתוך מחלוקת עמוקה וחריפה, אז היא היתה מוכיחה שהיא רלוונטית, ומנצחת. לא מנצחת בקרב, לא נגד אף אחד אחר. מנצחת - בשביל עצמה.
שמואל שטח הוא מנכ"ל נאמני תורה ועבודה