לא, חברים. זה לא נקרא "תג מחיר". ניפוץ שמשות ואפילו שריפת שדות, אינם שווה-מחירו של חיי אדם צעיר, אב לחמישה פעוטות, בשיא פריחתו. כמה זכוכיות אינם כעלותו במשק של אדם צנוע ועניו, ההולך תמיד בשולי הדרך, תמיד עם אחד מילדיו - ותמיד חיוך על שפתיו.
ובכלל, זריקות אבנים הם "אייטם" מוביל ב YNET, והשחתת מטעים מעניינים את "הארץ", רק, ואך ורק כאשר הנפגעים הם ערבים. לסבלנו, המתיישבים - ובעיקר לדמנו הניגר - הם אדישים ואפילו לא מצקצקים. אפילו על ריסוס גרפיטי, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ עמרם מצנע, לא מתבייש לקרוא "טרור יהודי". הוא, שתחת פיקודו כאלוף פיקוד המרכז באינתיפאדה הראשונה, נשפך דמם של יהודים כמים, מבין בטרור.
אתמול בערב, בדרך חזרה ליצהר, שפעו הצמתים מכלי רכב צבאיים, שוטרי מג"ב ויס"מ, משטרה כחולה, וחיילים. בצומת רחלים, ובצומת תפוח, בצומת יצהר "הגדולה", ובצומת יצהר "הקטנה". מאות חיילים שוטרים, סמויים וגלויים. גם מלמעלה זימזם המזל"ט.
הכל עבור מה, לצורך מה? כדי למנוע "תג מחיר". 121 מהכוחות שהצבא והמשטרה לא משקיעים בשביל לשמור על דמנו, עשירית מהחיילים שלא היו בצומת תפוח כדי להעניק עוד כמה-שנות-חיים למתנחל, ובוודאי לא מיליונית מהכוחות שלא מונעים מערבים לרגום אותנו באבנים בכל פינה, נמצאים עכשיו בכל צומת, ובכל פינה, ובוואדי, ובסיורים, כדי...כדי שזכוכית של ערבים לא תישבר. דמם של יהודים, ובוודאי רכושם - לא שווה-ערך לזכוכיתם של הערבים. צבא הזכוכית לערבים.
עם כל צומת וצומת, כשמתברר היקף הכוחות שצה"ל משקיע כדי לשמור על זכוכית הערבים, עולה בי החרון במעלה הגרון. "לצבא הזה", אני מסננת לבנים שמאחור, "אתם בחיים לא מתגייסים".
הכותבת תושבת יצהר, אמא וסבתא