משל העמוד והחבל – תגובה לרב מיכה הלוי

הרב מיכה הלוי, הרב הראשי של פתח תקווה הסביר את התנגדותו למינוי הרב סתיו באמצעות משל העמוד וחבל ההצלה. ואלו הם דברי הרב:

”להסברת ההתנגדות העקרונית נשתמש במשל העמוד וחבל ההצלה. חבל ההצלה צריך להיות מותאם ונוח לאחיזת האדם הנתלה בו, ואילו העמוד צריך להיות יציב ומבוסס ללא שום התחשבות באוחז בחבל. העמוד ללא החבל הוא לא פרקטי והחבל ללא העמוד מהווה סכנת נפילה לתהום.

ארגון צוהר הוקם על מנת להיות חבל הפונה אל הציבור הרחב כשבקצהו השני הוא מחובר לעמוד איתן ומבוסס - הרבנות הראשית לישראל. עם כל הבעיות שניתן למצוא ברבנות, מהותה ועניינה כאחראית לשולחנם הטהור של ישראל, כאחראית לחיי משפחה טהורים בישראל כעמוד הקודש בצדדים הלאומיים-ציבוריים בישראל - בזה שום קלקול וחסרון לא יכול לגרוע, ממש כמו שמדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו לא תיפגע בשום אופן, ללא קשר בכלל לאופן בו מנהיגים קברניטי המדינה אותה“.

לא רבנים או בני רבנים אנו, אולם לעניות דעתנו, אין המשל דומה לנמשל. אמנם היחס בין הרבנות לעם ישראל אכן דומה לעמוד ולחבל, אולם הוצאה מלאכה גרועה היא, והרב מוציא גורמים שונים מהמטאפורה- מכניס את צוהר ומוציא את הקב"ה ותורת ישראל.

צודק הרב בתארו את תפקידו של החבל הרך והנעים אך אין זה תפקידו של צוהר אלא זהו תפקידה של הרבנות הראשית לישראל, ארגון צוהר הוא גוף שהוקם על מנת לבצע את תפקידיה של הרבנות מהם היא התנערה לאורך השנים, ולפיכך אין לו מקום במשל. מאידך נפקד מקומם במשל של הקב"ה ותורת ישראל. בעינינו, תורת ישראל והציווויים האלקיים הם האמורים למלא את תפקידו של העמוד בייצוב קצהו של החבל, והרבנות אמורה להיות החבל ולא העמוד.

תורת ישראל אסור לה שתהיה מוחלפת, אך בשום מקום לא קיבל הרב הראשי לישראל את תפקידו של הקב"ה. למצער, יכול הוא להיכנס לנעליהם של משה, יהושע, כנסת הגדולה ושאר הפרנסים שעמדו על הציבור לדורותיו. הגורם המנגיש את התורה וציוויה אל בני ישראל, חובה עליו שיהיה גמיש, נגיש ומותאם לציבור שומעי לקחו: "איש אשר רוח בו".

הנהגה קשיחה, לא גמישה, שמתעקשת על דקדוקי עניות, סופה שתחריב את בית חיינו ותגרום אובדן והרס: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את בית המקדש, נוקשותו של שמאי הזקן הרחיקה את הגרים ולא חרבה ירושלים אלא על... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.

התורה אינה משתנה ולא תשתנה אך גם תורת חיים היא. הקב"ה הצופה כל דור ודור העמיד את שוברה בצידה וקבע בה את הציווי: "ועשית ככל אשר יורוך".

אלא שבעלי עניין שונים, לפעמים העלימו דבר זה ולפעמים ניתבו אותו לצרכים שלהם, במיוחד לאור פריחת ההשכלה והרפורמה במאה ה-19.

לאורך כל הדורות היו חכמים שידעו לכוף את עם ישראל לקיום המצוות ומאידך ידעו להקל, לוותר ולשנות בסוגיות שונות (פרוזבול, התר עיסקה, מכירת חמץ, היתר המכירה).

האם הרב קוק היה עומד בתנאים של הרב הלוי?

לדאבון ליבנו, הרבנות הראשית לא רק שאינה מציגה עצמה כחבל הצלה, אלא יותר כמוט ברזל דוקרני וקוצני. ולצערנו, רבים מאותם הטובעים הנזקקים לה מעדיפים לטבוע מאשר להיעזר בה כבמשענת קנה רצוץ, מחשש פן תבוא בכפיהם ותנקוב בהם.

עוד אומר הרב הלוי כי "הגוף הבוחר ברב הראשי צריך להיות מורכב בעיקר מרבנים ומאישי ציבור המתבוננים על תפקיד הרבנות בטהרתו, ולא "מתחשבים" בצורך ההמוני של "רבנות מתחשבת"".

מהי "תורת חיים" אם לא תורה איתנה המתחשבת בדור דור ותהפוכותיו? הגיעה העת שהרבנות הראשית לישראל תחזור לתפקידה המקורי והוא להוות את הגשר שבין עם ישראל לאלוקיו, המקושר ומקשר בין שני צדדיו. הגיע הזמן שמוסד הרבנות יתחזק וילבש בגדים חדשים ומודרניים, בבחינת "הישן יתחדש והחדש יתקדש".

צריך להפנים ולהבין שלא הלבוש של הרב הראשי הוא זה שקובע. גם לא ההתכופפות ל"גדולים". דבר זה כבר אבד עליו הכלח.

צריך להפנים ולהבין שהישועה תבוא אך ורק מרבנים המעורבים עם הבריות כולם - חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים.

המרחק התרבותי והדתי בין הקצוות של עם ישראל הינו, לצערנו, גדול מדי. רב חרדי לא יצליח. גם רב חרד"לי לא יצליח.

אך ורק רב דתי לאומי יוכל לאתגר הגדול הזה.

הרבנות הראשית מיועדת, צריכה ויכולה להיות לא עמוד ברזל קשה ונוקשה, אלא עמוד ענן ההולך לפני המחנה ובמקביל גם נפרש מעליו או אפילו הולך לאחוריו ומגן עליו מפני רודפיו.

דוקא רב ראשי עם ראש "תורני" ולא חרדי או חרד"לי, יוכל באופן טבעי לחבר אל התורה את הרחוקים ממנה. ואם יצליח ד' דרכינו, נתפלל גם לקיום חזונו של הרב ברלין, מתוך מאמרה של שולמית אליאש: הרבנות הראשית והמזרחי בתקופת המנדט, "...הרב ברלין היה לשופרה של התפיסה בזכותה של רבנות ראשית, שסמכותה אינה מצטמצמת לתחום הדתי , אלא היא מתפשטת על-פני כל שטחי החיים . הוא ראה ברבנות הראשית מעין בבואה של הסנהדרין, אשר כאשר תפעל כהלכה, תהיה לאחד הגורמים החשובים, אם לא הגורם החשוב ביותר, לקיום התורה, בניין הארץ ותקומת המדינה“.

הכותב הינם חברי קהילת "פנינת גנים", פתח תקווה