מעולם לא נעלתי את דלת ביתי
מפני פחד הלילות
ומפתח הרכב שלי, כאשר אני בישוב,
לרוב נשאר בתא כפפות יחד עם הארנק,
אפשר להסתכל על זה כחוסר אחריות
אך אם תשאלו אותי אספר לכם
כי אני עושה זאת מתוך עיקרון
מדוע אתם שואלים?
כי אלו הם חיינו, חיים של אמון ואמונה
של בטחון הנוצר מתוך תחושה של ערבות כנה, מוקירה, ואוהבת
של דיאלוג חי עם בורא העולם שמכוחו אנו מבקשים ומוכנים לעמוד בחזית
לשמש כמגן על כל מרחבי ארץ ישראל ועם ישראל וכל זאת יחד עם נערנו,ילדנו, וזקננו יש שיאמרו כי אנו חיים ב"בועה" או "חממה" אך לפעמיים כשהחוץ מלא ערמומיות ופחד אני דווקא שמח בבועה או בחממה שנבנית לנו כאן במרחבי יהודה ושמרון והיא לא נבנית כמשהו שהוא מובן מאליו אלא מתוך עמל רב ומסירות נפש, בכל יום אנו בוחרים מחדש את הרצון לעמוד כאיש אחד אל מול כל הטירוף שמשתולל לנו מתחת לאף.
במחשבה ראשונה רציתי לצעוק שוב על אותה הפקרות ביטחונית בזויה
ועל כך שדמנו שוב נשפך כמים, רציתי שוב לכאוב את זה שבשבוע הבא כבר לא נזכור את שמה של דפנה מאיר ה"יד (שנאבקה כמו לביאה בכדי להציל את בניי ביתה ושכניה אך לבסוף נהרות הדם הרוו את צמאונה של אותה סכין ארורה)
כי חס וחלילה עלול להיות שם אחר בכותרות, או כי פשוט החיכוך עם המוות קרוב כוכ שלמען שפיותנו הפכנו אדישים.
אבל אני עוצר עצמי ורק רוצה לומר:
כי גם הלילה לא אנעל את דלת ביתי
לא אקח את הארנק והמפתחות מתא הכפפות באוטו
לא אתן לטרור הערבי לזרוע פחד בחיי
לא אמנע מילדיי את החופש לרוץ במרחבי הישוב
בשמחה ותמימות של ילדים ארצישראליים.
אמשיך ונמשיך כולנו לחיות כאן בגאון
לא כי אין לנו ארץ אחרת אלא כי אלה הם חיינו
לא צריך לדקור אותנו בשביל להרוג אותנו
מספיק לקחת לנו את החופש והמרחב
ואת זה לא ניתן לשום אויב לקחת או לרצוח לנו
ואנא מנהיגים פחדנים
אל תבטיחו לנו יחידות דיור
אל תמכרו לנו משפטים מאוסים בסגנון:"הם רוצחים אנחנו בונים"
ארצנו נבנית מכוח החיים, ההולדה והאמונה מעמל, חזון, והתמסרות
איננו חפצים לגור בבתים המשמשים אנדרטות זיכרון לנרצחים
אל תשקיטו את "הגל"
אל תלחמו בטרור..
תנצחו את האויב!
אחת ולתמיד.
"ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"
לעילוי נשמת הקדושה דפנה מאיר הי"ד