'המהלך, הכמעט הכי גרוע, שמדינת ישראל יכולה לעשות', הצהיר בלי מורא, האלוף לשעבר, יעקב עמידרור, 'הוא תוכנית ההתנתקות'. 'אנו נבנה את מדינת החמאס על סיפה של אשקלון', הסביר האלוף, 'ובטווח קטיושות מ'צומת עד הלום'... ההתנתקות היא הימור בקנה מידה אסטרטגי...'
* * *
מבצע 'יד לאחים', שם הקוד הצה"לי לגירוש מתיישבי גוש קטיף, הסתיים עם פינוי היישוב נצרים. לאחר הגירוש התפצלה קהילת נצרים, חלק פנה לבירת השומרון, לעיר אריאל, חלק פנה דרומה, והקים את 'בני נצרים'.
'תבואו לבקר', הזמינה אותי חגית, בת דודתי. הגענו. ההלם היה מוחלט. אחרי נסיעה של שעה וחצי, באמצע שום מקום נגמר הכביש. שלט גדול קידם את פנינו, 'בני נצרים'.
בלילה יצאנו לטיול ביישוב המדהים. השקט היה מושלם. עשרות קילומטרים של מדבר הקיפו את היישוב. חשבתי על חגית ועל אלידע ועל השכנים המיוחדים שלהם. הסתכלתי למעלה, בין הכוכבים, ראיתי בעיני את נצנוצי מבטי הקנאה של בני העלייה הראשונה והשנייה. שממה כזאת, אפילו הם לא הצליחו להפריח. וישם מדברה כעדן.
* * *
'למה אתם תקועים להם כמו עצם בגרון', הטיחו אז ביושבי נצרים טובי פרשנינו, השכם והערב. 'אחים יקרים, בואו אלינו לקו הירוק. תפריחו את השממה, מבלי לפגוע ביושבי הארץ הערבים'. 'גם אם זאת הארץ שלנו למה אתם צריכים להרגיז את הפלשתינאים ולנשל אותם מעל אדמתם?'
במקום בו יצקו חגית ואלידע את היסודות לביתם החדש לא עבר אדם מעולם. היישוב 'בני נצרים' לא פגע באף בן אנוש, אף לא בהולך על ארבע או על גחון. גם חולדות ועכברים לא נושלו במהלך הקמת היישוב. בני נצרים הוא אחד היישובים ההומאניים ביותר שהקימה התנועה הציונית מאז ומעולם. היישוב לא פגע אפילו ביתוש.
תשע שנים בדיוק חלפו מאז שחגית ואלידע נעקרו מביתם. ההתנתקות הספיקה מאז להתפוצץ לכולנו כבר שלוש פעמים בפרצוף. לכן, לא ברור לי עד עכשיו למה כל כך התעצבנתי כשאלידע הראה לי את הסרטון ההוא.
בסרטון צילמו אנשי הג'יהאד האיסלאמי ירי רקטות מתוך שטח מצרים על ה"התנחלות הפרובוקטיבית"- 'בני נצרים'. הערבים הנדכאים נגד הכיבוש הציוני המנשל. הנבלות רדפו אחריהם מנצרים ועד לסוף העולם שמאלה. דין 'בני נצרים' כדין 'נצרים'.
* * *
עמידרור התחיל בסכנה האיומה של תוכנית ההתנתקות. אבל הייתה תוכנית אחרת שהפחידה אותו אפילו יותר מהמהלך האווילי של הגירוש. 'יש מהלך אחד שהוא גרוע ומסוכן מתוכנית ההתנתקות', המשיך האלוף. 'ההתנתקות גרועה ומסוכנת, אבל, אם בשל סירוב פקודה תוכנית ההתנתקות לא תצא לפועל, הדבר יהיה מסוכן פי אלף.'
* * *
מלחמת צוק איתן לימדה אותנו לקחים רבים. לקח אחד מהם הוא חשיבות הלגיטימציה הציבורית למאבק, לקח שני הוא חשיבות הלחימה המאוחדת, גם כשלא כל הלוחמים מסכימים עד הסוף למהלכים. הלגיטימציה הציבורית מחד, וההבנה של חשיבות הלכידות הצה"לית מאידך, גרמו לכך שלמרות האבידות הקשות, הלוחמים היו מלוכדים ומאוחדים סביב המטרה.
אם חלילה סירוב הפקודה בהתנתקות היה מונע את הגירוש כל זה לא היה קורה. בלי ההתנתקות המצב הביטחוני היה טוב שבעתיים ממצבנו כיום, אבל, עם צבא מפוצל ומרוסק לא היינו מצליחים להתמודד אפילו עם הקשיים הקטנים יחסית.
צמרמורת אוחזת בי לנוכח המחשבה על דמותו של הצבא בתקופה שאחרי סירוב הפקודה ח"ו. חיילים (ויש לא מעט כאלו), שלא מבינים למה הם צריכים להיהרג בשביל המתנחלים שתקועים בעזה כמו עצם בגרון. חיילים אחרים (וגם כאלו יש לא מעט) שמבינים שבצבא כל אחד עושה רק מה שנראה לו נכון, ולהם לא נראה נכון להיכנס עכשיו לג'בליה. ה' לא פדה אותנו מהגירוש האיום, אבל לפחות שמר עלינו מלהרוס במו ידינו את אחד הצבאות הכי חזקים בעולם.
אנחנו נהנים לספר עד כמה הכיפות הסרוגות דומיננטיות בצבא. הדומיננטיות הזאת בצבא לא נותנת לנו פריבילגיות לבחור על מה להילחם. הדומיננטיות הזאת מטילה עלינו אחריות כבדה. אנחנו אחראים לשמור על לכידות הצבא. מוטב לחיות במדינה במצוקה נוראית עם צבא איתן, מאשר במצוקה קטנה יותר עם צבא מפולג ומפורק. המקום המרכזי של הכיפות הסרוגות בצבא מחמם את הלב. מחמם את הלב, אבל לא נותן לאף אחד רישיון לסרב ולהרוס את הצבא שלנו.