נדמה שהנקודה המשמעותית ששוב צפה על פני השטח לאחרונה, והפעם בשל מערכת הבחירות לרבנות הראשית היא חוסר הסכמה, גם בנקודה הזו, בין זרמים שונים בציונות הדתית.
כהקדמה אני רוצה להעריך כי לאור התוצאות בפועל של הבחירות לרבנות הראשית, ניתן לשער כי הרב סתיו לא היה זוכה בבחירות האלה בכל מקרה. אפשר בשקט להניח שמתוך 25 הקולות שהצביעו לרב שפירא, במידה והרב שפירא היה מסיר מועמדות, הרב לאו היה מצליח לגרוף שמונה קולות ולנצח בכל מקרה. אז האשמות כאלה ואחרות אינן רלוונטיות. עכשיו שאנחנו פחות מאשימים זה את זה - נמשיך.
ולגופו של עניין: אני חייב לציין שהבחירות האלה הותירו אותי בעיקר מבולבל.
המנטרה המרכזית של המערכה במהלך הבחירות היתה שחייבים למנות לפחות רב ראשי אחד ציוני. אני מניח שהכוונה היא פחות האם הרב הראשי מסתרק אל מול תמונה של בן גוריון בבוקר, אלא האם הרב הראשי רואה ערך תורני בשיבת ציון בעת החדשה, על כל האתגרים שהמדינה מביאה איתה, דוגמת גיור, נישואים, מערכת כשרות ממלכתית ועוד, ולאור ערכים אלה ינסה להוביל את הרבנות בעשור הקרוב: מתוך מחויבות הלכתית ודאגה לכלל ישראל ולמדינה.
ובמהלך הדיון מי הרב הציוני המתאים ביותר לתפקיד גילו לנו מידע מאד חשוב: רבני ה"קו" אינם ציונים. הם חרדים. כן-כן. חרדים.
ואני מנסה לתומי להבין מה זה אומר. שרבני הקו כבר לא בעד מדינת ישראל? אלו שהקימו דור שלם של בוגרי מכינות קדם צבאיות, אלו שאחראים במידה רבה לכך שלא היה סירוב פקודה המוני בגוש קטיף, אלו שלומדים באדיקות את דברי הרב קוק שחזה כי "מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם" כבר לא בעד מדינת ישראל?
או שאולי הבעיה היא שהם "דוסים" מדי. הם מקפידים מדי על ההלכה. רחמנא לצלן, הם לא רוצים לסמס בשבת, הם שומרים נגיעה, מעדיפים לאכול רק במקומות עם תעודת כשרות ואם אפשר גם לקבוע עיתים לתורה - אז בכלל טוב. כי אם זו הבעיה, כולנו צריכים לשאול את עצמנו מה זה בעצם ציוני-דתי.
הם ציונות דתית זה אומר שאני קודם כל בעד מדינת ישראל והדתי זה רק פולקלור, או שמא אני מחויב לתורה אבל גם מודרני ולא רוצה להסתגר במאה שערים אז יש לי כיפה בצבעים מגניבים יותר. או אולי אנחנו מנסים לראות במדינת ישראל אידאל תורני גם כן? אני מניח שלא כולם מסכימים על התשובה לשאלה הזו.
נראה לי שיש מין פובית-קו שמסתובבת לאחרונה, והפוביה הזו זורמת לכל מיני כיוונים לא ברורים ומסוכנים כאחד.
אנחנו רוצים איחוד בציונות הדתית, אבל רק עם מי שחושב כמונו. הבחירה הראשונה שלנו היא לשבת בממשלה עם אנשים שחלקם אוכלים שרצים, וחלילה שנשב במפלגה עם אנשים שמחויבים לתורה בדרך שונה משלנו. כי הם חרדים. הם לא דואגים לכלל ישראל. הם מחויבים לתורה. הם לא פוסט-מודרניים או פוסט-דתיים או פוסט-משהו-אחר כמונו.
אני מסופק אם כל אלו שמאשימים את רבני הר המור בכשלון הבחירה של הרב סתיו כרב ראשי, מכירים מי מהם או את התורה היוצאת משם. לטעון שאגו אישי הוא הדבר שמוביל אותם זו טענה די מגוכחת. מדובר באנשים שדאגתם העיקרית היא לכלל ישראל. ייתכן ובבית המדרש של הר המור רואים דברים אחרת מאשר בבית מדרש אחר, וזה דורש לימוד, ליבון ואפילו חוסר הסכמה אם נרצה. אבל המצב הנוכחי שכל מי שיודע למצוא בגוגל ציטוט של הרב קוק חושב שהנה הוא מבין גדול בדאגה לכלל ישראל והר המור הם אויב הציבור מספר אחת - הוא פשוט בורות והתנשאות.
ישנם בתי מדרש אחרים, בוודאי. ולומדים שם לא פחות תורה וייתכן ומגיעים בהם למסקנות שונות. מעולה. בואו נברר את דרכה של תורה. אבל השיח הקרבי והאגרסיבי מיצג אחת משתי אפשרויות: או שאנחנו לא מעוניינים לשמוע מה יש לבית המדרש לומר לנו - ואז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו ציוניים-דתיים או רק ציוניים, או לחלופין שידינו אינן נקיות בדיון הזה. אנחנו רוצים אחדות אבל עם אנשים שחושבים כמונו. אנחנו מעדיפים למצוא את המכנה המשותף עם מי שאינו שומר שבת מאשר עם מי שאוכל מהדרין. אנחנו צבועים.
ההצלחה של הבית היהודי בבחירות האחרונות אינה שייכת לזרם כזה או אחר, או למנהיג כזה או אחר. היא מייצגת את זה שהציבור - הדתי והרחב כאחד - שמחו לראות ריצה משותפת מתוך דאגה לכלל ישראל. פירוק של החבילה הזו ייפגע בכל הזרמים - ובעיקר בכלל ישראל.
אני מציע לכולם לשתות כוס מים ולהרגע. אנחנו לא תמיד מסכימים עם כולם על הכול, וזה בסדר. השאלה היא האם אנחנו יכולים להסכים שכולנו רוצים בטובתם של עם ישראל ותורת ישראל. כל השאר זה פרטים.