הרשעתו של אולמרט, בדומה לתרדמת של שרון ולמכות שניחתו על מנהיגי ציבור אחרים, עוררה מחדש דיון תיאולוגי על המשמעות האמונית של הדברים. יש הרואים בכך את יד ההשגחה הגלויה, המכה את פושעי ההתנתקות ומענישה אותם על פגיעתם בארץ ישראל. אחרים נרתעים מפני חישוב חשבונותיו של ריבונו של עולם, ומזהירים מפני הבעייתיות שבקביעות מסוג זה. לשיטתם, תפקידנו הוא למלא את חובותינו כלפי ה', מבלי לנסות לפרש את הנהגותיו במציאות.
ההיגיון של הגישה השניה מובן. לא רק שזה יומרני מאד לנסות ולהבין את דרכי ה', עליהן נאמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי", אלא שכל אירוע ניתן לכמה פרשנויות שונות והפוכות, מה שמרוקן את כל המתודה מתוכן. אבל למרות ההיגיון, ריח של כפירה מסוימת עולה מגישה זו. כפי שציין אתמול אחד מחבריי, חלק מאלה המכריזים ש"אנחנו לא מבינים את החשבונות של הקב"ה", מתכוונים למעשה שאנחנו גם לא רוצים להבין, ואולי שאין בכלל חשבונות כאלה. לא זו דרכה של היהדות, המלמדת אותנו להתבונן בפעולות ה' לא רק מתוך התורה, אלא גם מתוך המציאות וההיסטוריה.
התנ"ך ודברי חז"ל מלאים, כידוע, בחשבונותיו של מקום. כל התנ"ך כמעט אינו אלא תיאור ההיסטוריה של עם ישראל מנקודת מבטו של ה', המלמד אותנו לפרש את האירועים באספקלריה אמונית. מלחמות, מגיפות ורעב, ולחילופין נצחונות, שפע ושגשוג, קשורים תמיד לעשיית רצונו של ה' או להפך. התורה והנביאים התריעו בנחרצות מפני ייחוס אירועים שכאלה ליד המקרה, ומהתעלמות מהמסרים שה' מעביר דרכם. לשיטתם של אותם שוללי-החשבונות, הרי שמכות מצרים, עונשם של המרגלים ושל קורח ועדתו, שעבוד ישראל בידי אויביהם בתקופת השופטים, וחורבן בתי המקדש עצמם - לא מלמדים על כלום, ולא ניתן להסיק מהם שום דבר...
גם חז"ל המשיכו את הקו של התנ"ך, וקבעו שפורענויות מסוימות מגיעות בעקבות חטאים מסוימים, הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. נכון אמנם שהחשבונות מורכבים מכדי שכל אחד יוכל לחשב אותם בעצמו, אבל קריאת כיוון מסוימת בודאי שהם נותנים, ואנו מחויבים לעשות אותה. אדם שבאים עליו יסורים, נדרש לפשפש במעשיו כדי לגלות למה באו עליו, וכך גם ציבור שלם. התעלמות שכלתנית וקרירה מהרצון האלוהי שמאחורי הפורענויות, מנתקת את הקשר החי בין ה' לעולמו, ומרחיקה את האל לגובהי מרומים, כאילו כל המתרחש במציאות הארצית אינו אלא טבע ומקרה - שמבחינתנו לפחות אין מה ללמוד ממנו.
הגישה השוללת הזו נופלת למעשה בכשל ברור. ודאי שלא ניתן ללמוד על רצון ה' מתוך התבוננות במציאות גרידא. אילו לא היתה לנו תורה, ולא היינו יודעים דבר על ה' והנהגותיו, לא היינו יכולים לקבוע שפלוני נענש בגלל חטא מסוים ואלמוני בגלל עבירה אחרת. אין אפשרות לפתח מתודה מדעית שתעמוד למבחן ניסיוני בתחום זה. אבל כל זה כאמור, אילו לא גילה לנו ה' בעצמו מהם רצונותיו מאיתנו. מאחר שגילה לנו ושיתף אותנו בזאת, ואף נתן לנו את התנ"ך כדי ללמד אותנו לקרוא את ההיסטוריה דרך עיניו - הרי שהתעלמות מהמסרים שהוא שולח לנו, אינה אלא הטמנת ראש בחול הגובלת בכפירה.
כיוון שכך, הטעות היא רק כאשר מנסים להוכיח את יד ה' מתוך אירועים מסוימים, כאילו המכות הן הוכחה לרשעותו של המוכה. הוכחה בודאי שאין כאן, אבל אם אותו אדם מוחזק כחוטא ורשע עוד לפני המכה, על פי התורה שה' נתן לנו - הרי שמתבקש בהחלט, עבור היהודי המאמין, לראות במפלתו את יד ההשגחה. פרעה והמן לא טבעו ונתלו במקרה, ולא מפני שטבעו ונתלו אנו סבורים שהיו רשעים, אלא מכיוון שרשעותם היתה גלויה וידועה - הרי שמפלתם מהווה עונש ברור מיד ה'. מזל ששוללי-החשבונות לא חיו בזמן יציאת מצרים ומגילת אסתר, אחרת היינו מפסידים כמה חגים חשובים...
נכון, צריך להיזהר ולא להתיימר יותר מדי לחשב חשבונות של מקום, בטח לא לפרטי פרטים. אבל לא פחות חשוב להיזהר לא להתכחש לידו של ה', לקולו הקורא לנו ולמסרים שהוא מעביר לנו באמצעות האירועים. כשקול דודי דופק, אוי למי שיטען שלא ברור למה הוא מתכוון.
לאתר של משה רט - www.mysterium.co.il