השאלה המרתקת ביותר כעת בביצת הפוליטיקה המגזרית, היא מה בדיוק זומם יוני שטבון. כפי שכתב עורך 'כיפה', חנן גרינווד, הכישלון המהדהד של שטבון בהצבעה על החוקה היא גם הניצחון הגדול שלו, הניצחון שבו ביסס את מעמדו כמנהיג המחנה ה'אנטי בנטי'.
השאלה המרכזית היא היכן המורד הקולני, ושאר מאוכזבי בנט, יעדיפו לפעול. מבפנים או מבחוץ. ההיגיון אומר שכעת, לאחר העברת החוקה, כבר לא נשארה דרך להיאבק בבנט מתוך המפלגה. זהו מאבק חסר תוחלת ותכלית. בנט דאג להעצים את כוחו, ואם הסקרים שנותנים לו כעשרים מנדטים, רובם המכריע חילונים, יתממשו, שטבון וחבריו ימצאו את עצמם כמו פייגלין וחבריו בליכוד. נוכחים, משפיעים, אך רחוקים מאד מלהוביל או, למצער, להוות אופוזיציה משמעותית.
כך ההיגיון אומר, אבל שטבון חושב אחרת.
בראיון ל'מוצש', לאחר שכינה את החוקה ''חוקה פלגנית שתפצל את הציונות הדתית", לאחר שטען ש"ההתרחבות, זאת הקורצת דווקא לקהל חילוני-ליברלי, זאת המנמיכה מסרים ומקפלת דגלים, לא זו בלבד שלא תגיע להישגים אלא אף תרסק את התנועה", הצהיר חבר הכנסת יוני שטבון - "אמשיך בע''ה להוביל את הציבור שחפץ באחדות הציונות הדתית וערכיה, מתוך מפלגת הבית היהודי".
וכאן נשאלת השאלה - איך בדיוק? אם לפני העברת החוקה, כשכוחו של בנט היה מוגבל יחסית, שטבון לא הצליח לעצור את ''גל החקיקה האינטנסיבי, אגרסיבי ואובססיבי כאחד, מבית מדרשה המשותף של יש עתיד, התנועה וגורמים ליברליים בליכוד, בסיוע אופוזיציוני של העבודה ומרצ, החותר להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה", אז כעת, אחרי החוקה, הוא יוכל לדאוג לערכי הציבור התורני מתוך המפלגה? אפילו אורי אריאל הודיע בראיון ל'בשבע' שהוא נערך לכל תרחיש, כולל ריצה נפרדת וחבירה לחרדים.
אמנם הקמת מפלגה נפרדת, מאבק מבחוץ, ירחיק משטבון וחבריו את כל שונאי הפיצולים, אך לכך יש הסברים. לא מסובך למצוא איזה קלוגהפט חרדל''י שישכנע שבנט הוא שמשנה את גוון המפלגה והם בסך הכל מחזירים את עטרת הציונות הדתית ליושנה. אפשר אפילו להוסיף, שגם בנט יגרוף הרבה יותר מנדטים אם הקמפיינרים של הליכוד לא יוכלו לצייר אותו כדתי חשוך ואויב הנאורות.
אפשר להסכים עם בנט, אפשר גם לבקר אותו, אך דבר אחד אי אפשר להבין. איך אפשר לחלוק באופן כה גורף ונחרץ על היו''ר, השולט שלטון יחיד שרק מתחזק והולך, ולהמשיך להיאבק על כך מתוך המפלגה? ליוני שטבון פתרונים.