לאחרונה פרסם חברי (אותו אני מעריך עמוקות), הרב אביע"ד סנדרס, מאמר באתר 'כיפה' בו הוא טוען כי: "עלון השבת קידוש - עבר את הגבול". הרב אביע"ד טוען במאמר כי עלון השבת (או שמא מגזין הכרומו?) שחולק בבתי הכנסיות בשבת האחרונה ועוסק בהשקעות, ויסקי ומסעדות טובות הוא קישור המציאות החומרית והוא מתנגד לחיים הדתיים ולמסר שהחברה הדתית-לאומית מנסה להעביר בעלוני השבת שלה.
כך כותב הרב אביע"ד:
"עקרון זה זר ליהדות, זר לתורה- אנו מתענגים בכדי להתענג על השם, אנו מתלבשים יפה בכדי לבטא את עצמנו בצורה יותר מדוייקת וככל שאנו יותר מדוייקים, כך גם עבודת השם שלנו יותר מדוייקת. אנו עובדים לא רק במקצועות שמשלמים הרבה, אלא בעיקר בכדי לתקן את העולם. בכלל- דומה שזוהי הפריזמה דרכה כל היחס לעולם החול נבחן, האם זה עוזר לנו לתקן את העולם או לא, מה שעוזר מבורך ומה שלא- אין לו מקום. יכול להיות שישנה מחלוקת מהו בדיוק תיקון העולם (מחלוקת שלעיתים מרה מאוד, אינה דומה ההגדרה שלי לתיקון עולם להגדרה של אדם שמגיע מחוגי הר המור, אך לשנינו אותה שאיפה)- אך בסופו של יום זהו האידיאל המנחה."
כלומר, העיקרון המנחה את התייחסותנו לעולם הזה הוא עקרון "תיקון העולם". (מעניין לראות שגם בתגובתו של אחד האנשים של "קידוש" אותו עיקרון מנחה נשאר כהנחת יסוד, המחלוקת היא בישום שלו וביחס של הקוראים ל"תיקון העולם" מתוך הרקע האידיאולוגי שלהם). כל עוד, אנחנו מתקנים את העולם אנחנו יכולים להתייחס לעולם הזה בכל הרצינות ובמשמעות, אך אם תיקון העולם נזנח - התרבות המערבית הופכת מלכודת של יצרים ושטויות.
ארצה לטעון בשורות הבאות כי ביהדות (בעיקר ב-250 השנים האחרונות) קמה תפיסה שמערערת על המציאות אותה מנסה הרב אביע"ד לצייר. ארצה להתחיל בברכת האילנות אותה אנו אומרים בכל שנה באביב:
"ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, שלא חסר בעולמו דבר, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם." (מעניין לראות את שינויי הנוסח בברכה ואכמ"ל).
על מה אנו מודים לא-ל בברכה זו? על כך שהאילנות והבריות עוזרים לנו לתקן את העולם? על כך שהבריאה משרתת את האידיאולוגיה הנעלה שלנו ושלו? ברור שלא. אנו מודים על ההנאה שיש לנו מהבריות ומהאילנות. ההנאה לשם ההנאה. התענוג מהחבר'ה ומעץ אפרסק יפה.
במשך שנים הפרשנות לברכה זו ולמקורות אחרים הייתה הפרשנות שיכול היה הרב אביע"ד להציע: "הסיבה שאנו נהנים מכל הדברים הללו היא כי כולנו שואפים לאותה מטרה נעלה של תיקון עולם במלכות ש-די".
נראה שהיום, בארץ ישראל שהיא מיזוג הגלויות הגדול של החסידות והתפיסה המזרחית, אפשר לטעון אחרת.
אפשר לטעון כי המטרה היא ליהנות! הקב"ה לא חיסר בעולמו דבר! אנחנו יכולים להפסיק להתבייש ולהתחבר מאחורי תפיסות נעלות, אנחנו יכולים להסתובב כאן בארץ שעיני ה' אלוקיך בה וליהנות מכל מסעדה כשרה, ויסקי טוב או השקעה נבונה שהובילה לעוד קצת כסף בחשבון הבנק.
ארצה לטעון יותר מכך, זה אינה זכותנו להתנהג כך, זוהי חובתנו הדתית. הגיע הזמן להשתחרר מכבלי המוטיבציה האידיאולוגית החובקת כל. צריך ליצור מציאות בה הייעוד האנושי הפשוט של הנאה מדברים חומריים איננו מוקצה יותר. אפשר בהחלט לדבר (ואפילו בתוך בית הכנסת) על דברים (כמובן בגדרי ההלכה) שמהנים אותנו וגורמים לנו לומר תודה על ההנאות הפשוטות (ואפילו הזולות מבחינה ערכית) בחיינו.
לחיים, לחיים!
הכותב הוא מחנך בתיכון הרטמן בירושלים ומאסטרנט בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.