לכבוד תחילת חודש ניסן, הידוע ומסוגל להרהורי חירות, קבלתי בג'ימייל הזמנה לדייט מתיבת המייל שלי:
"תגידי לי", צעקתי עליה. "התחרפנת לגמרי? איזה דייט ואיזה נעליים? כאילו את לא יודעת שאני נשוי באושר כבר שלוש שנים?".
"אהה...כן, בטח. מה שתגיד". היא ענתה לי בלגלוג ופלבלה עיניים. מה שהביא לי לגמרי את הסעיף
"מה לעזאזל העפעוף הזה אמור להביע?", התעצבנתי עליה.
'"כלום. שום דבר", היא אמרה בטון מתחסד, "פשוט חשבתי שאם אנחנו מבלים כל כך הרבה ביחד, אז כנראה שיש כאן איזה משהו יותר חזק ועוצמתי בינינו".
אוקי, חשבתי לעצמי, השיחה הזו נהיית מוזרה מרגע לרגע:
"תקשיבי ותקשיבי טוב", עכשיו הייתי ממש עצבני. "את בסך הכול תיבת המייל שלי אוקי? כשאני צריך לדעת אם נכנס לי מייל אז אני פונה אלייך ומבקש ממך להביא לי את המסמכים הרלוונטים. זה הכול. מה הקשר ואיך הגעת למחשבות המוזרות האלו?".
"הא באמת?", עכשיו היא נשמעה ממש פגועה. "אז אולי אדוני היקר, תגיד לי מה הסיבה שאתה מגיע אליי כמעט עשרים פעם ביום, גם שאתה יודע שרק לפני חמש דקות הצצת לראות אם הגיע מייל ובכל זאת אתה מעיף מבט ומסתכל שוב ושוב ושוב?".
"כי אולי בדיוק ברגע הזה הגיע לי מייל ממש חשוב", ניסיתי לענות לה אבל נדמה לי שהיו לי כבר משפטים משכנעים מאלו.
"חוצמזה" היא עברה ללחישה והפסיקה. קולה נחנק. נדמה לי שזיהיתי דמעות בעיניים שלה.
"חוצמזה מה?", חשבתי לעצמי. שונא שאנשים מתחילים משפט ומפסיקים באמצע.
"כלום, לא משנה, עזוב" לחשה והתחילה לבכות.
"טוב טוב", נכנעתי. "די. הנה, קחי טישו. רק תסיימי את המשפט".
"חוצמזה עשיתי בדיקה ומצאתי שאתה מבלה איתי הרבה יותר זמן משאתה מבלה עם המשפחה שלך, אז תגיד לי מה אני אמורה להבין מזה. הנה תקרא בעצמך", אמרה והגישה לי מיד דו"ח מפורט שמראה על מס' הכניסות שלי למייל.
אחרי 20 כניסות הפסקתי כבר לספור. היא צודקת. באמת יש כאן משהו מוגזם...
אחרי שישבתי לחשבון נפש וחשבתי איך אני משתחרר מהשעבוד לאזיקים האלקטרונים האלו, שמעתי ציוץ בווטאספ וראיתי הודעה מהרשת החברתית שלי: "רוצה לצאת לדייט?"
שוב פעם? התחרפנת לגמרי? איזה דייט ואיזה נעליים? כאילו את לא יודעת שאני נשוי באושר כבר שלוש שנים?'
"אהה" היא ענתה בציוץ חוזר. "כן, בטח. מה שתגיד"
אבינועם הרש, סמנכ"ל חברים מקשיבים
להארות והזמנת הרצאות לנוער: avinoam811@gmail.com