היום יצעדו ברחובות ירושלים כמה אלפי בני אדם תחת הכותרת "מצעד הגאווה והסובלנות". חלק מהצועדים יהיו בכלל צועדות, חלק אחר - גברים, וחלק שלישי - אנשים שזהותם המגדרית מורכבת יותר: טרנסג'נדרים ואחרים. הצועדים יהיו אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, בעלי תפיסת עולם, שיוך תרבותי ומראה חיצוני שונים זה מזה - אבל דבר אחד יהיה משותף לכולם: התמיכה בסובלנות לבעלי הנטיות המיניות הלא-סטרייטיות: הלסביות, ההומוסקסואלים, הטרנסג'נדרים, הביסקסואלים, הפוליאמורים והקווירים.
רובם של הצועדים יהיו חילונים ומיעוטם, כך אני מקווה, דתיים, למרות נסיונותיהם של פעילות תנועות פמיניסטיות דתיות לגייס עוד כמה עשרות צועדות תחת הססמא "דתיה, סטרייטית - תומכת!". יש לציין כי רוב ההומואים הדתיים, ובכלל זה ארגון הו"ד, לא משתתפים במצעד
מדוע אני מקווה לחוסר הצלחה של הקמפיין הזה? לא בגלל שאני הומופוב. אני לא. הנטייה המינית של האדם שמולי מעולם לא עניינה אותי בפני עצמה (אלא אם כן הדבר היה חשוב לבן השיח שלי). גם לא בגלל שאני טרנסופוב, כי אני לא. הזהות המגדרית של האדם שאיתו אני משוחח לא רלוונטית יותר מהצורה שבה הוא מסרק את שיער ראשו (אלא אם כן בן השיח עצמו מבקש שאתייחס אליהם). זה גם לא קשור להיותי גבר לבן בעל פריבילגיות יתר. אני לא. כלומר, אני גבר, אבל איני לבן ועל אף שאולי יש לי פריבליגיות יתר, הן לא רלוונטיות לעניין.
נו, אז מה בכל זאת עומד מאחורי הרצון שלי לא לראות עלייה במספר הדתיים המשתתפים במצעד? - העובדה שאני, כמו רבנים רבים אחרין מכל קצוות הקשת הדתית, מוצא ניגוד חריף בין השתתפות במצעד ובין רצונו של ה' מאיתנו, ואסביר מדוע.
מצעד הגאווה, גם בגרסתו הירושלמית המרוככת, הוא מצעד פוליטי, במובן הרחב של המונח, דהיינו: מצעד שמטרתו להשפיע על הציבוריות ועל יחסי הכוחות בחברה. למצעד יש כמה מטרות וביניהן העלאת המודעות לקשייהם של הלהט"בים ועידוד חקיקה שתגן עליהם מפני אפלייה, אך העיקרית והמרכזית שבמטרות המצעד היא הכרזה בקול צלול: כאלה אנחנו, להט"ב, וכך אתם צריכים לקבל אותנו. המסר הזה מופנה החוצה, לציבור הישראלי הסטרייטי, אך גם פנימה, לקהילה הלהטב"ית עצמה; גם אנחנו, הלהט"בים, צריכים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו. כאלה אנחנו וכך צריך להיות. וכפי שדייקה לכתוב שופטת בית המשפט העליון של מדינת ישראל, אילה פרוקצ'יה, המצעד "נועד לחשוף את בני הקהילה לציבור הרחב, ובד בבד, לחשל את החוליות המקשרות בין בני הקהילה בינם לבין עצמם, ולחזק את ביטחונם הפנימי בדרך החיים שבחרו להם".
את זה יהודי דתי לא יכול לקבל, מכמה סיבות. ראשית, בגלל שבמעשים המיניים ההומוסקסואליים רואה היהדות מעשים אסורים שהם "תועבה" ו"כמעשה ארץ מצרים". אכן, היהדות לא מתייחסת לנטיה עצמה בשלילה - אבל היא גם לא רואה בה אידיאל שכן היא מונעת מהאדם חיים דתיים מלאים. על אף שלעולם לא נוכל לדעת בוודאות מדוע ה' אסר על מיניות הומוסקסואלית, אנחנו יודעים שמדובר באיסור. אכן, מיניות הומוסקסואלית אינה חמורה יותר מכל מיניות אסורה אחרת או מכל חטא אחר. לא, מה שחמור מכל הוא נתינת הכשר לחיי חטא. היהדות מבקשת מאיתנו להילחם בנטיה שלנו לחטוא ועל אף שאיננו חייבים לנצח כל הזמן במאבק עם היצר, לעולם אסור לנו להפוך את ההפסד לניצחון. מצעד הגאווה, לצערנו, מבקש להעביר מסר הפוך - שאין איסור במימוש מיניות הומוסקסואלית ושאין צורך להילחם ברצון לממש את הנטיה המינית. אם תרצו, זה כל הסיפור על רגל אחת: בשעה שהמערב לוחש על אזנינו בקול מלטף: "אמור לי למה ולמי אתה מתאווה ואומר לך מי אתה", היהדות עומדת על שלה וקובעת: "אמור לי למה ולמי אתה מתאווה ואומר לך מה אתה צריך לתקן"...
שנית, בניגוד להלך הרוח השורר במערב מזה כמה עשרות שנים, היהדות לא רואה בנטיה מינית ובמיניות בכלל דבר שיש לעסוק בו בפומבי. גם בזה, המצעד משדר מסר הפוך לחלוטין.
שלישית, היהדות גם לא רואה בנטיה המינית של האדם (או בזהות המגדרית שלו) מרכיב מהותי בזהותו של האדם. הנטיה המינית לא רלוונטית לזהותו של האדם יותר מאשר טעם הגלידה המועדף עליו. המסר של המצעד, שנטיה מינית היא אישו, לא תואמת את המסר של היהדות - והמצעד חוטא אפוא בעיוות התפיסה העצמית של האדם הדתי המשתתף בו מתוך נתינת משקל יתר לנטיה המינית והזהות המגדרית.
כמו מארגנת קמפיין התמיכה במצעד, אריאלה מטר, גם הייתי רוצה להיות חלק מחברה דתית שמדברת בקול ובאומץ על נטיות מיניות ודנה בשאלת היחס בינן ובין רצון ה' - אבל שלא כמו, אני לא רוצה חלק בקהילה שמנפחת אותן מעבר למה שהן באמת; גם אני רוצה להיות חלק מקהילה דתית שלא נגעלת מלהט"בים, שלא מבזה אותם, שלא מכבסת מילים - אבל גם כזו שלא מאבדת את קולה העצמאי אל מול הלך הרוח המערבי הסוחף; אני רוצה להיות חלק מחברה שהשיח שלה הוא קודם כל מקבל, תומך ואוהב אדם באשר הוא אדם - אבל, וזה אבל גדול, לא כזו שמאפשרת לנו לדלג באגביות על הפער שיש בין תפיסת העולם המערבית ובין תפיסת העולם היהודית ולפטור אותו בעזרת ססמאות יפות על אהבה וציטוט אנקדוטלי מכתבי הרב קוק.
וכך, עם כל האמפתיה שיש בי להומוסקסואלים דתיים, איני חושב שהדרך הנכונה לעזור להם היא השתתפות במצעד שהמסרים והמטרות שלו הם כל כך לא-דתיים. יצירת שיח פנים-מגזרי שמשתף הומוסקסואליים דתיים, רבנים, פסיכולוגים ואנשי שטח היא דרך טובה בהרבה - שגם קולעת לרצון ה'. אם אתם דתיים, אל תשתתפו במצעד הגאווה.