לא תרצח!

האיסור הוא כללי וגורף.

הוא אומר לא יהיו נרצחים יהודים ולא רוצחים יהודים לא נרצחים ערבים ולא רוצחים ערבים.

יש השוואה בעצם האיסור לדאבוננו אין השוואה במציאות.

כשיהודים רוצחים ערבי כל הציבור הישראלי מגנה אותם. אין אף פוליטיקאי שלא גינה, אין אף גוף

ציבורי שלא גינה, אין אף עיתון שלא גינה. מי שיעז להביע תמיכה בציבור יוקע בכל מובן שניתן להוקיע

ויאבד כל לגיטימיות.

כאשר הפלסטינים חוטפים ורוצחים שלושה נערים יש קריאות שמחה וחגיגה בכל רחבי הרחוב הערבי,

תמיכה גורפת של רובו במעשה, תמיכה של רוב הגופים הפוליטיים. כאשר אבו מאזן מפטיר בחולשה

קריאה לשובם של הנערים הוא מוקע מיד כבוגד.

אז נא לא לערבב בין ההשוואה העקרונית לבין המציאות. בתוכנו יושבים רוצחים, וזה מחייב אותנו

מאוד. אבל מולנו עומד עם שהקול המרכזי, הפופולרי והלגיטימי שלו מעודד רוצחים.

בתי הכנסת, הקהילות והמוסדות החינוכיים הנתונים בסיטואציה הנוכחית, צריכים, לדעתי הלא

מלומדת, לעסוק בבירור פנימי - ערכי. לא בתחרות המיקרופונים על פרסום גינויים במרחב הציבורי

התקשורתי.

למה אני לא מפרסם גינוי על רצח הנער בשועפט?

מעולם לא פרסמתי גינוי על האב שרצח את ילדיו בגלל סכסוך עם גרושתו.

לא פרסמתי גינוי על חטיפתם ורציחתם של איל, גיל-עד ונפתלי בידי בני עוולה.

אין לי סיבה לפרסם גינוי גם כי אישית וציבורית לא נטלתי חלק ברצח הראשון ולא ברצח השני, וגם, כי

לא נראה לי שהעם היושב בציון ממתין ומייחל - דווקא להתבטאות שלי. התבטאות שתבלוט בתוך כל המלל

הרחב המושפע עלינו.

לא נראה לי שהצפת התקשורת בדובריה של הציונות הדתית, דוברים רהוטים בדבריהם ולהוטים

בגינוייהם, תועיל במשהו. תועיל למישהו.

לכן, גם אם החשדות הנוראיים יוכרו כנכונים על פי פסיקות בתי המשפט, לא אדחף לערוצי התקשורת

לשם פרסום גינוי לרוצחי - שורפי נער ערבי בשועפט.

חובת הבאת פושעים לדין וענישתם היא על רשויות החוק והמשפט.

למרות זאת אין בכך התנערות מאחריות שלנו, כבני אדם, למעשה שרחוק מדרכנו וערכינו, כרחוק מזרח

ממערב!

אם יתברר ח"ו שיהודים רצחו על דעת עצמם נער חף מפשע - אני יהודי, אני אדם, אזרח העולם. אני

אחראי.

באמת אני אחראי! כמו שאני אחראי על אודי אדיב וחבורתו, כמו שאני אחראי (באמת) לכל הפועלים

משמאל ומימין לחיסולה של מדינת ישראל - מדינה מלאת חסרונות כרימון. מדינה די בעייתית לכל הדעות,

אבל משהו שהוא הדבר הטוב ביותר שקרה ליהודים באלפיים שנה האחרונות.

כאדם וכיהודי אני אחראי כי ישראל ערבים זה לזה. אני אחראי מוסרית וחינוכית לעמי פופר, וליונה

אברושמי גם אם לא הכרתי אותם, ומסתבר שגם הם לא הכירו אותי, עד לרגע שבו הם פלשו לחיינו

והכריחו אותנו להכירם. אני אחראי כאדם שמנסה להיות מוסרי, גם לבוגר ישיבה ששירך דרכו וחבר לפורעי

בילעין, גם לאודי אדיב ולנעם חומסקי, וגם לנורמן פינקלשטיין. גם עכשיו אני עדיין מתפלל שאתבדה ולא

יתברר שאני כיהודי אחראי לכנופיה של רוצחים מבני עמי.

לכן אני לא מפרסם גינוי פומבי למרות שככול הנראה מדובר בפושעים 'דתיים', כפי שאינני מבקש

משאול מופז לגנות רוצחים ממוצא פרסי, ומליצמן לגנות רוצחים ממשפחות של יוצאי פולין.

לכן - מצד אחד אני לא רוצה לפרסם שום גינוי במרחב הציבורי הכללי - אבל אני כן רוצה לדבר עם

חברי ועם מי שמוכן לשמוע אותי!

אינני 'צמחוני'. רגשות של כעס, רגשות של נקם, אנושיים בעיני וגם לגיטימיים בעיני. אינני שותף לדבריו

של ידידי הרב בני לאו שליט"א האומר שהאידיאל של נקמה ניתן רק לאלהים. בית המשפט האנושי

ורשויות החוק מצווים על פי ההלכה ' ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה' בלתי בדם שופכו. הציווי לבני

האדם 'והלכת בדרכיו' של הקב"ה מכוון גם ל'אל נקמות ה''. מדינת ישראל נקמה ברוצחי הספורטאים

במינכן - גם באלו 'שיצאו לפנסיה' מפעילות הטרור. מדינת ישראל נקמה מעט מאוד ביחס לשאר הארצות

הנאורות של העולם המערבי.

אין לנתק בין יעילותה של המלחמה כהרתעה לבין ערכיותה כנקמה. מי שחושב שלמלחמת ארצות

הברית באפגניסטן לא היה מימד של נקמה - שייקום!

מלחמה היא דרך לגיטימית של מדינה. לפעמים דרך חיונית. כשמדינה יוצאת למלחמה זו מלחמה ובכל

מלחמה מתים חפים מפשע. כשאדם פרטי יוצא למלחמה זהו רצח. גם מלחמת כנופיות איננה מלחמה אלא

רצח.

אנו עדים למאבק בין אלו שאינם נותנים לגיטימציה לנקמה באשר היא, בין אלו שאינם נותנים לגיטימציה

לרגשות טבעיים ובריאים, לבין מגלומנים חסרי רסן שלא מבינים את הפער שבין מדיניות של מדינה לפשע

פלילי ומוסרי.

כל עוד לא יתנו לגיטימציה לרגשות וערכים טבעיים, הם ייצרו מוטציות נוראיות של פשע ועוול מוסרי.

בהפוך על הפוך אם נסיר את הלגיטימציה לרגשות או לתובנות בדבר הצורך בנקמה אנושית, נקבל כנופיות

של רוצחים.

אבל באותה מידה כל עוד לא יובהרו הפערים הברורים בין רגשות לבין מעשים, בין מדינה לבין אזרחיה

הפרטיים, אנו צפויים לאותה תופעה.

מי מאתנו לא ייחל או איחל, בשלב זה או אחר בשירותו הצבאי, שתפתח האדמה את פיה ותבלע את

המפקד המתעלל והמשתולל שלו. שיתלו על העץ הכי גבוה בסביבה- את האנס, את הפדופיל, את המכה.

מי מבוגרינו האבות הצעירים לא התפלל באיזה ליל שימורים, כאשר התינוק שלו מעיר אותו בפעם

השלישית תוך שעתיים, שהפעוט המתיש הזה ייעלם לעשרים שנה, ויחזור בוגר ישיבה ואוניברסיטה

מושלם מחונך ואדיב. רגשות טבעיים הם יותר מדי חזקים ושכיחים, וממילא לא יועיל לקבור אותם בתור

תועבה. מותר ואף רצוי לרצות שהאומות הרצחניות האלו יעלמו מחיינו לחלוטין. אבל, למרות הלגיטימיות

של הרגש, צריך להעמיק את התהום הפעורה בין רגשות רגעיים לבין החלטות ומעשים. צריך ללמוד וללמד

להרגיש מהבטן, ולטפל ברגשות דרך הראש.

כך גם בפער שבין אזרח לבין מדינתו. אנחנו זקוקים למדינה, ולכן אנחנו חייבים לפעול באופן שאיננו

שובר את אשיותיה. אהבת המדינה ואי התחשבות במגבלותיה לא הולכים ביחד.

לכן, אם מישהו נתקל במישהו שמרגיש רגשות של כעס ורצון של נקם, עליו לתת לגיטימציה לרגשות

עצמם, בד בבד עם ההסכמה, שהרגש יתבטא אך ורק בלחץ ציבורי לגיטימי על ההנהגה, למען דרך פעולה

זו או אחרת.

לכן, אם אפגוש מישהו שמצדיק רצח הלכה למעשה, רצח מכל סוג שהוא - ואפילו אם מדובר במילים

בלבד הנאמרות בשעת מצוקה וכעס, גם אראה במילים אלו תועבה גמורה, גם אזהר ואשמר פן המילים

יובילו למעשים. אנסה בכל דרך ראויה להתנגד, להסביר, להרתיע, להפריע ולמנוע.

ככל הנראה אנחנו סלחנים מאוד בכל הקשור למילים. אנו מתייחסים בשוויון נפש לכל טוקבק שקורא

לחסל מתנחבלים/דוסים/ערבושים/שמלאנים/אשכנאצים וכו'. במקום שתינתן לגיטימציה לזאב שטרנהל

להתיר את דמם של מתנחלים, ולנערה ביצהר לייחל למותם של שמאלנים, יהיה בסוף גם מי שיממש.

מכיוון שהמחיר של סתימת פיות בידי רשויות חוק מגושמות הוא נורא, ובכל מקום שנעשה - נעשה

בצורה מגושמת, קצרת ראות ולא מאוזנת, הרי שעדיף להפקיד משימה זו בידי המחנכים, ההורים,

האזרחים. משימתנו היא להפוך דעות אלו לבלתי לגיטימיות במרחב הציבורי.

אין כל סיבה וטעם לחפש כל מיקרופון פנוי כדי להוכיח לכול את היותנו נאורים וראויים. אך לנו עצמנו

נאמר: רצח זה לא מלחמה, רצח זה לא ציונות. רצח זה לא תורה. רצח הוא פשוט רצח. התורה הגדירה את

דעתה על רצח בשתי מילים: לא תרצח!

בשעות אלו מותקפים אזרחים שלווים בביתם ובעריהם במדינה שלהם, ותגובת המדינה בוששת לבוא.

בשעות אלו אולי יתקבלו הכרעות שאינן ידועות לי בעת הכתיבה. בשעות אלו נגמרים ימי הניחומים

ההמוניים בבתיהם של איל גיל-עד ונפתלי. המשפחות מגיפות את דלתותיהן ונותרות בבדידותן ובחסרונם

הנורא.

ייוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך

הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו

בני

המאמר הוא חלק מחוברת שחילק ארגון רבני צהר לרבניו בסוף השבוע