כפי שרבים מאתנו יודעים אנחנו בני הקהילה האתיופית מציינים את יום הזיכרון לנספים בסודן ביום שחל בו יום ירושלים.
נוצר מצב שביום אחד קהילה שלמה שרויה בשמחת ירושלים מחד, ומאידך זוכרת את אלה שנספו בסודן. שני מצבים אלו טומנים בחובם מצד אחד שימחה וריקודים, ומצד שני השני יום זיכרון שאין בו מקום ולו שבריר שנייה לחגוג עם ירושלים. אז מי ויתר על מי, אנחנו בני הקהילה האתיופית על ירושלים או שמא ירושלים ויתרה על קהילה שלא לחגוג עימה (בכך שועדותיה הסכימו לכך).
מקרה שהיה:
לפני שנה בערב יום ירושלים ערב יום נספים בסודן, הייתי בביקור של הצופים במתנ"ס. ברחבת המתנ"ס ישבו קבוצות של הורים לצד ילדיהם שרים ומנגנים שירי ירושלים. במדרון התחתון חניכי בני עקיבא קיפצו להם לצלילי "שישו את ירושלים וגילו בה. . ." ובאחד הדוכנים ישבו להם קבוצת חניכים מהצופים וסיפרו על הנספים מסודן ועל חלומם של הנספים. בגבם של החניכים על הקיר היה פלקט גדול בצבע שחור שהיה כתוב עליו ערב יום הזיכרון לנספים מסודן. אם ניקח את הילדים האלה שלא מציינים את יום ירושלים,אפשר להניח שאלפי ילדים בני הקהילה האתיופית עסוקים בערב יום ירושלים במשהו אחר שהוא 'אנחנו', החוויה הקולקטיבית של בני דורם ברחבי הארץ.
יוצא שיום ירושלים אט אט הופך להיות לא חגם של בני הקהילה האתיופית גם של אלה שנולדו ונולדו בארץ ישראל. או שיהיו כאלה בני הקהילה שיגידו 'טוב לנו עם שימחת ירושלים' וכך הפקרנו את זכרם של המתים, לא יהיה מי שיקשיב לגבורתם, לתלאותיהם עד שנדמו.
איזו דילמה בעצם אנחנו מעמידים בפני הדור הצעיר: שיום ירושלים אינו שלנו, או תחליטו לאן אתם הולכים לחגיגות יום ירושלים או לטקס יום הזיכרון לנספים בסודן.
יש 365 ימים בשנה. אפשר למצוא יום אחר מכובד לא פחות שבו קהילה שלמה ואולי גם קהלים נוספים יוכלו לשמוע סיפורי גבורה על אנשים שבלי מפה ומצפן יצאו לירושלים להגשים חלום אבות. הצעתי: אפשר אולי שהיום לזכר הנספים יצוין יום לפני יום ירושלים כמו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כשלאחריו יש יום העצמאות.
הכותב עוסק בחינוך