אחד החברים תהה באזני למה מקיימים את העצרת בתל אביב ולא בירושלים. בירושלים האוויר זז יותר. בירושלים האוויר צלול כיין.
אבל תל אביב היא אחרת. תל אביב היא עיר של אש.
האש של האדם, מסביר ר' נחמן, נוצרת מתנועה שממנה נוצרת הזיעה. והזיעה הזאת, והאוויר שלא זורם, הם חלק מהאש שיש במדינת תל אביב.
אש שנותנת לציבור הדתי לאומי שיעור גדול בסוג חדש של תפילה. כשאברי גלעד הוא שליח הציבור, והקהל מתפלל קובי אפללו וליאור נרקיס. זו אש. זו אש של הלב. זו תפילה שבאה מהלב.
וכשהקהל מתחיל בספונטניות את תפילת "אחינו כל בית ישראל" באיזו התלהבות פנימית אז מתרחש משהו. כי האש בוערת עד לב השמיים ממש.
והאמהות עולות לבמה. ושקט דממה. והדיבורים הם דיבורים של אהבה. ולחלקנו זה לא נוח. כי את סבסטיה לא כבשנו באהבה.
אבל מסתבר שגם הציונות הדתית מתבגרת. וההתבגרות הזאת מתרחשת בתל אביב. בין התל הישן והמסורתי לאביב החדש. התבגרנו ואנו בונים קומה חדשה בעבודת הלב- עבודה שבלב שכולה אש והתלהבות.
אינני יודע מה יעלה בגורל הבנים. אני יודע שמשהו טוב קרה הערב. משהו טוב קרה לי הערב. ונראה לי שגם לציונות הדתית בכלל. ואולי אפילו לעם ישראל כולו.
וביני לביני רק התפללתי שאברי גלעד צודק, ונדע לדבר ולהתכנס באהבה גם בלי אירועים טרגיים כאלו. כי אחרת אולי הקב"ה 'יבין' שאין דרך אחרת להדליק את אש התפילה והאהבה של מדינת תל אביב.
יש בי אהבה והיא תנצח.