אני לא יודעת מי אמר זאת: בזמן שהתותחים רועמים- המוזות שותקות. אבל כנראה פסיכולוגית יש בזה עניין. ביום רביעי האחרון, כשהסתבר לנו שנפלה הצעת חוק ההסדרה של זבולון אורלב, הרגשתי עצמי נאלמת דום. לא יכולתי לכתוב ולא לדבר. ולא שציפיתי למשהו אחר. הרי כבר תוצאות ההצבעה היו ידועות מראש.
אני מרגישה שמחשבי החשבונות למיניהם בכלל סוטים מהנושא העיקרי. לכאורה, בנימין נתניהו הבטיח עוד כמה מאות בתים בבית אל, בקרני שומרון ובאפרת. הבתים הללו הם בתים שהיו נבנים ממילא לולא תכנית ההקפאה שלו שהרדימה והקפיאה את מהלך הבניה בהתיישבות, מאז עלה לשלטון עם הבטחות סרק.
כמי שמבקרת לעתים די קרובות בישוב אמציה בחבל לכיש, ישוב ותיק שקלט את עקורי הישוב קטיף, כמי שעוקבת אחר קצב הבניה של מבטיחי ההבטחות למיניהם, מהעוקר הראשון והראשי- אריק שרון שהפך לצמח ועד המבטיח הנוכחי, ביבי נתניהו, קשה להאמין שהבתים שהוא מבטיח יבנו במהרה, אם בכלל! כי מי יודע מה ילד יום?
גם אם ארגוני השמאל בארץ ושגרירי אובאמה האמריקאים ממורמרים מהכרזותיו הבומבסטיות של נתניהו, גם אם אנו יודעים שאף ערבי לא יבנה את ביתו באותה חלקת קרקע המיועדת לחורבן וגרוש בגבעת האולפנה, הבושה והחרפה זועקים פה לשמים.
הרצחת וגם ירשת? גבעת האולפנה בנויה על שטח שהוא חלק מהשכונה מעוז צור, שרכש והתחייב לבנות בה יואל צור לזכר רעייתו , איטה צור ובנה אפרים, הי"ד, שנרצחו בכביש הרוחב בית -אל -טלמונים, שהיום הוא סגור לתנועת יהודים. אני זוכרת את ההלוויה. אני זוכרת את ההרים השוממים סביב שטח בית העלמין, אדמות טרשים ללא צמח וגואל, ואני חושבת גם על דידי דיקשטיין, שללא תמיכת הוריו, יוסי וחני דיקשטיין, הי"ד, שנרצחו ערב שבת עם שובהאל בנם הקטן הי"ד, הצליח לבנות בית בישראל, וגם הוא מועמד לגרוש, חורבן, עקירה.
חילול ה' נורא זועק לשמים. הרצחת וגם ירשת? מה ה' מצפה מאתנו לעשות? האם ה' מרוצה משר הבריאות יעקב ליצמן שבגילוי לב, ללא בושה, הכריז בתכנית ברדיו "קול חי" שהוא התחשבן עם זבולון אורלב, על איזו הצבעה היסטורית אחרת. ומה עם איסור דאורייתא: לא תקום ולא תיטור? איך אנחנו מפקידים את בריאותנו בידי אדם כזה? ולמה אנו משחקים לידיו של דיקטטור שמאיים לפטר שרים, כאילו נתניהו הוא מונארך ומי שלא שומע לו - קפד ראשו! למה אנו משחקים לידיו?
בזיכרוני עולה עצרת התפילה שקיימנו בנווה דקלים סמוך לעקירה מגוש קטיף. אני נזכרת בבכיו קורע הלב של הרב שמואל טל שלא התבייש קבל עם ועדה לשאת קולו בבכי נורא, על חילול ה', על הפקרת ארץ ישראל, על הזילות במצוות ה', על חורבן והשפלה של עם ה' בארצו.
עם ה' אלה ומארצו יצאו. זאת חרפה. אי אפשר לכסות עליה בטיח. ומה אויבינו חושבים לעצמם? משתלם לרצוח. רוצחים ויורשים. מה אומר ומה אדבר? קול דמי אחינו זועקים אלי מן האדמה!