קראתי את הדיווח החדשותי באתר כיפה, בעניין תגובת הרב אבינר לדברי הרב מלמד. בכתבה תוארה ביקורת של הרב אבינר על הרב מלמד, בעוד הרב אבינר מצדיק את פסיקת הרבצ"ר בעניין שירת הנשים בצה"ל. הדיווח והדיון חשוב, ויש צדדים לכאן ולכאן, וכדרכה של תורה רבים פניה, ברוך השם.
אך לא לכך אני נדרש עכשיו, הזרקור שאני מבקש למקד הוא על התופעה המכוערת ביותר הקיימת כיום בציבור שלנו. מתחת לכתבה ישנה רשימה של תגובות הקוראים. קראתי והזדעזעתי (ולא בפעם הראשונה). מזה שנתיים ימים שאינני קורא תגובות למאמרים שכתבתי או שהוזכרתי בהם (ולא אקרא גם את התגובות למאמר הנוכחי). זאת משום שנפגעתי מהתגובות הבוטות והאלימות בעבר, ואין לי כל כוונה להכאיב לעצמי שוב. איש מכם, מגיבים נכבדים, אינו יודע מהי התחושה לראות את דמך נשפך ברישעות ובאנונימיות בתחתית דבריך. זו תחושת אכזבה, כאב, ובעיקר הדבר מוציא את הרוח מהמפרשים לכתוב עוד, ולהתבטא שוב. אם זה ציבור הקוראים וזו רמתו הערכית -הרהרתי לעצמי- אזי הוא לא שווה את עמל הכתיבה המורכבת. לקחו לי מספר חודשים לחזור לכתיבה ולהחליט על התנזרות מקריאת תגובות למאמריי.
ומאז, גם תגובות למאמרים של אחרים אינני קורא כמעט אף פעם. תדיר התגובות מאופיינות באיסורי תורה חמורים, וכפי שיש לשמור על העיניים מראיית עריות, כך יש לשמור על העיניים מקריאת טוקבקים גסי רוח ונפש. אולם הפעם הגדישה הסאה. למקרא התגובות על הדיווח הנוכחי, נזכרתי בדרשת חז"ל על דברי משה לאחר שהבין שנפוצה השמועה שהוא הרג את המצרי:
'אכן נודע הדבר'- "דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין. אמר משה: מעתה, שמא אינם ראויין להגאל?... עתה נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו- 'מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך?' אבל רואה אני עתה שהם ראויים לכך!".
דור שיש בו דלטורין- רכלנים וטמאי שפתיים ומקלדת רבים כל כך, אינו ראוי להיגאל.
יש לציין שהתגובות המתפרסמות הן המעודנות יותר. את החמורות מצנזר עורך האתר, ויישר כחו. האופן בו מגיבים הקוראים, מכל הצדדים, דורש מכולנו לעשות תשובה גדולה.
כבר הקדימני בזה הרב אמנון בזק שליט"א, במאמר חשוב מאד שכתב כאן באתר, בו הוא מוכיח את הקוראים על תגובותיהם הבוטות. הזדרזתי להתקשר אליו ולחזק את ידיו בזה. מכל המחנות, מכל הישיבות, מכל הגילאים ומכל המעמדות יש לנו בעיה בזה בציבור.
הבעיה נחלקת לשניים, הן מצד התוכן המכוער והבוטה שאסור מדאורייתא פעמים רבות, מצד הלבנת פנים, הוצאת שם רע, לשון הרע ועוד. והן מצד התחפושות המגוחכות והצבועות של המגיבים, אשר מעדיפים לשפוך דם נקי ברשות הרבים ולא להזדהות בשמם האמיתי.
אנשים שופכים דם ואין פוצה פה
בפינוי הבא של יישוב מארץ ישראל (שח"ו לא יבוא), שאף אחד לא יביט לשמים בתמיהה. מגיע לנו כציבור לחטוף סטירת לחי מצלצלת מריבונו של עולם. דומה שכבר הורגל הציבור במעשים המכוערים הללו- רב מישיבת הר עציון מפרסם מאמר ענייני, אך התגובות עליו מדברות בשפה של חוסר כבוד וכינויים הרומזים על יראת שמים לקויה של הכותב. רב מחוגי הר המור או מרכז הרב מפרסם מאמר של תוכן, והתגובות עליו מדברות בשפה של כינויים מגונים. חבר כנסת (מתון או פחות מתון) מופיע בידיעה על חוק שחוקק, והתגובות מתמקדות באופי האישי ('המקולקל') שלו. וכו' וכו'. אזי עתה נודע הדבר מדוע אנו לא נגאלים.
אתם יודעים מה? מילא אם היה כך גם בגלוי. אז לפחות היינו יודעים כמה כעורים מעשינו. אך בגלוי הציבור שלנו מתהדר בנוצות לא לו, בתכונות של יושר ומוסר, פלורליזם וכו'. בעוד בסתר יש לא מעט אנשים ונשים מרושעים השופכים דם ואין פוצה פה. וכשאין מחאה רבתי על כך, אזי כולנו שותפים לרישעות הזו.
כן לביקורת עניינית, לא לשנאה
אינני קורא כאן להפסקת התגובות, וודאי לא להפסקת מאמרי הדעה החריפים. אינני קורא כאן להנמכת הלהבות. אדרבא, חשוב שיהיה בירור נוקב, אמיתי, ישיר, בהיר. חשוב שנצביע על בעיות, גם בשפה לא נעימה. כותב שורות אלו כתב לא מזמן תשובה חריפה על הקרן לישראל חדשה ועל ארגונים בעייתיים לעניות דעתו. טוב שאנו רבים בבית המדרש הוירטואלי, טוב שאנו מחדדים זה את זה. אסור להפסיק, אסור שנטבע כולנו בים הבערות הפלורליסטי המבקש להתיר את כל הדעות, לאשר את כל המגמות, לקבל את כל הטעויות. אנו ביקורתיים, חריפים, וטוב שכך. אך לא בצביעות ובתחפושות. לא בשפיכת דם נקי. לא בשקרים. לא בכינויים אישיים. לא באמירות נבובות של חצי שורה. לא בשנאה.
כן בביקורת עניינית. כן בזהות גלויה. כן בחריפות. כן בעומק. כן בהצבעה על מגמות שליליות (ולא אישיות) מכל צד. כן באהבה אמיתית ולא חנפנית.
הדרישה הזו לא קלה, בעיקר בשל דרישתה לאיפוק ולחשיבה מורכבת. גם אני מצאתי את עצמי מהרהר לא פעם על דברים חריפים שכתבתי בבמות שונות, האם הם לא עברו את הגבול הדק והקריטי. זהו חלק מעבודת השם- בדיקה תמידית של טהרת הידיים והאצבעות המקישות על המקלדת. הבלאנס בין הצורך החשוב בביקורת חריפה ולעיתים בוטה, לצד השמירה על ערכי טהרת המחשבה והלשון, הוא בלאנס עדין מאד. אך אף אחד לא תקע לידינו מעולם שקל לעבוד את ד'. זה קשה, דורש, אך רק כך נטהרים לפני ד'.
הבה נחזור בתשובה יחד. וכי את רבך היית הורג? וכי חזיר היית אוכל? וכי שבת היית מחלל? כיצד אם כן אתה מרכל?!