בימים אלו יצאה קריאה נרגשת, מליבו של נפתלי בנט, הדואג לישובים עלי ועפרה, מהטרקטורים שעומדים לעלות עליהם ולהחריבם ח"ו. אין לי גם ספק שהדברים נכתבים מדאגה כנה ואמיתית. אלא שיחד עם זאת אני חולק מכל וכל על המסקנה שלו, או יותר נכון על דרך הפעולה הנדרשת לפעול כנגד איום זה.
נפתלי בנט רואה את הבעיה כבעיה ששייכת לעולם הטבעי בלבד. יש לחצים טבעיים המופעלים על קברניטי המדינה לפגוע בשלמות הארץ והעם, וממילא הפתרון הוא בדרך הטבע (בלבד) לעמוד כנגד אותם הלחצים, דרך נחישות ודרכים דיפלומטיות.
אבל, צריך לזכור ששורש ההצלחה של הגויים הוא רק בחולשתם התורנית של עם ישראל. לא מספיק לומר "והיה אם שמוע" פעמיים ביום, צריך גם להאמין בכך.
התנ"ך כולו, (האמיתי, לא זה שנלמד ב 929) מלמדנו, שחושלה ביטחונית פוליטית מול אוה"ע נובעת רק מחולשה רוחנית שלנו. זוהי נבואה שנצרכה לדורות, לא רק למדינת ישראל של פעם, אלא גם למדינת ישראל של היום.
חז"ל כותבים במפורש (איכה רבה): "תני רשב"י אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר, על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי". כלומר, חז"ל דיברו על טרקטורים העולים על ישובים בא"י, והם חיפשו את השורש של התופעות. חולשת הפוליטיקאים מול אנשי הממשל בארה"ב או לחצי האיחוד האירופי היא לא הבעיה היא תוצאה שלה. שורש החולשה שלנו כמדינה, היא בניתוק של המסגרת הלאומית מהשפעת הקודש והתורה. ככל שתהיה פחות תורה במדינת ישראל - ככה ח"ו יהיו פחות ישובים. ולכן ענייני הדת והמדינה אינם "שטויות" כדברי בנט, אלא הגורם שיכריע את המערכה!
גם במוסף של הרגלים אנו אומרים: "מפני חטאינו גלינו מארצנו" ולא מפני שהצבא חלש או כי רוה"מ שמאלני.
השאלה הגדולה שמדינת ישראל נמצאת בה, במודע או שלא במודע, היא שאלת הזהות. האם אנו מדינה יהודית או לא. האם היהדות היא קישוט חיצוני לחיינו הלאומיים, פלוקלור וסיפורי עם, הסטוריה ותו לא, או שהיא הלב של החיים הלאומיים שלנו, כמדינה ולא רק כיחידים.
הרב קוק כותב במספר רב של מקומות, שתנועת הציונות לא תחזיק מעמד זמן רב אם היא לא תינק את ערכה ומושגיה מהתורה. תאוריית 'מקלט בטוח' (בטחון וכלכלה בשפה של היום) לא תוכל לתת חוסן כנגד המתקפה של אוה"ע עלינו. רק ציונות של קודש, כלומר תפיסה שהלאומיות עצמה צריכה לפעול מתוך הקודש ולשם הקודש, רק ציונות כזו תחזיק מעמד לאורך זמן, ותהיה חסינה כנגד ההתנגדויות לה.
הגמרא בברכות (יא.) אומרת "כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרבה". הנה לנו עוד מקור המסביר מדוע עיר של יהודים חרבה, וטרקטורים עולים עליה.
מסביר הרב קוק (עין איה שם), שבית הכנסת מבטא את הקודש שבחיים, והגגות מבטאים את החיים החומרים הטבעיים. והשאלה מי במרכז? מי בראש? הקודש או החול. ואם החברה מעריכה את הקודש, אוהבת את התורה, רואה בה חשיבות, אבל בסופו של דבר הקודש הוא טפל, הוא לא הכי חשוב, הוא לא מרכז החיים - אז החיים החומריים חרבים.
זה נכון לגבי עיר וק"ו לגבי מדינת היהודים כולה: "אם באומה הישראלית, ששם השם ית' נקרא עלינו, הוא כל קיומנו...אם נקודות חילוניות (=של חול)יעשו חלילה בלב האומה רמים ונשגבים יותר מהשאיפה של קדושת ברית ה שעמנו...הרי נוטל בזה כל יסוד המקיים ומחייה את האומה..ותושלך אמת ארצה".
רק לאחר העמדת הקודש במרכז חיינו הלאומיים, ניתן לעבור לשלב הבא של ההשתדלות מצדנו לפעול ולהלחם על קיומנו. אכן, הדאגה משותפת לכולנו, אבל הזלזול והתחושה שענייני הקודש לא רלוונטים בעת הזו, שמציג נפתלי בנט, זו טעות חמורה. ולצערי, שלא בכוונה כמובן, הופכת אותו לאחד הגורמים המחלישים את עמידת האומה על קיומה. כל פגיעה בענייני הדת והמדינה מחלישה מיידית את החוסן הלאומי שלנו, והיכולת לעמוד מול הקמים עלינו לכלותינו, שרק הקב"ה מצילנו מידם.