לאחרונה נתפרסמו תגובות לא מעטות שעניינן במעורבות העולם במלחמת האזרחים בסוריה. מספר נקודות בנושא זה הועלו בשפה ברורה במאמרו של משה רט, שפורסם בכיפה.
כמדומה לי שיש טעם להתייחס להיבטים הרב-תחומיים שהועלו במאמר, ולשקול את הנכתב בו פעם נוספת.
1. אחת הטענות החוזרות ונשנות בציבור הישראלי היא כי העולם המערבי מתייחס באיפה ואיפה לנעשה על ידי אסד ולנעשה על ידי ממשלת ישראל, ובלשון הכותב: "בעוד מאות אלפים נטבחים בסוריה, מה שמטריד את אובמה והאיחוד האירופאי הוא הבניה בהתנחלויות". אך יושם אל לב: אובמה והאיחוד האירופי לא שקלו כלל לשלוח כוח צבאי אשר יילחם את מלחמתם של הפלסטינים (בין בעזה ובין תחת שלטון ישראל). אין כל דמיון בין הבעת אי-שביעות רצון ולו גם בפה מלא מהתנהגותה של מדינת ישראל ובין היסוס לגבי מעורבות צבאית של שפיכות דמים נוספת בסוריה שאחריתה מי ישורנה. אין אפוא סימוכין או צורך בהנחה ההיפותטית המתפלפלת לפיה "אלא מה, מהערבים לא מצפים לשום דבר, כי רואים בהם חיות פרא, ואילו מאיתנו יש לעולם ציפיות גבוהות יותר? אם כן, אז ההשלמה הזו עם הרצחנות הערבית, היא עצמה ביטוי לגזענות מתנשאת ביותר".
2. הכותב יצר גזירה שווה מן הנעשה בסוריה לגבי מה שעתיד להיות במדינה פלסטינית אם תקום: "הערבים הוכיחו שוב ושוב שהם לא בוגרים מספיק כדי לנהל מדינה. ואם לא נותנים מפתחות של אוטו לילד שאינו בוגר מספיק, בטח שלא נותנים מדינה למי שהצורה היחידה של שלטון שהוא מכיר היא דיקטטורה רצחנית, או מהפכה רצחנית". הכללה זאת דומה עד מאד לטענות שהושמעו כלפי מדינות אפריקה שהשתחררו מעולם של הלבנים. אך בדיעבד התברר כי הלוואי והיו מנהיגים רבים נוהגים כמו המהפכן השחור נלסון מנדלה בעלייתו לשלטון, כאשר ויתר על כל שריד של נקמה. לעומת זאת, בחירתו הסלקטיבית של הכותב בשברי פסוקים מקראיים תלויי-הקשר מעוררת תהייה לגבי אפיה ההומניסטי ורודף השלום של מדינת ישראל אילו היא הייתה נוהגת באופן התואם את עמדותיו.
3. אגב כך, בהקשר זה הושמעה על ידי הכותב נימה של שביעות רצון (אמנם רק "מצד שני") על כך ש"מלאכתנו נעשית בידי אחרים" ו"ראוי להיות אסירי תודה" כאשר "יצורי אנוש נטבחים... ומושפלים עד עפר". כל המבקש הנמקה להסתייגות משביעות רצון כזאת איננו בן-שיח לדיון מוסרי כלשהו: התפיסה כי אויביו של אדם או של עם (ולו גם עם ישראל...) איבדו בשל כך את מעמדם כבני-אדם כבר איננה נשמעת בקהלם של בני תרבות.
4. בהמשך, הובעה בדברי הכותב משאלה שיש אף לחתור להגשמתה "עלינו להתפלל ולפעול לכך שכך יימשכו הדברים גם בעתיד: 'ועל המדינות בו ייאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשבע'." הפיסקה המצוטטת במקורה מתארת את המציאות האמביוולנטית הנוכחית כפי שהיא נקבעת בראש השנה, ואין בה ביטוי לתקווה שמצב זה יימשך לאורך ימים. למען האמת, תפילות הימים הנוראים מטעימות דווקא את מידת החסד של "הטוב ומיטיב לרעים ולטובים", שכן אין צדיק בארץ שמידת הדין איננה עלולה לחול עליו. עדיף "להתפלל ולפעול" למען בואו של אותו היום בו כל מדינות העולם תזכינה לשלום ולשובע, ולא לחרב ולרעב.
5. לבסוף, מוצג במאמר היקש של גיחוך: "בגלל שהנאצים השתמשו בגז, אז מי שמשתמש בגז הוא דומה לנאצים?", אך למען האמת הצגת היקש זה היא המעוררת תמיהה. שכן, איסור השימוש בגז מקורו באמנת ג'נבה (1925) בעקבות מלחמת העולם הראשונה דווקא. "דומה לנאצים" הוא אדם הצועד במסלול תלול מוכר וידוע, ואנו שנכווינו מאד ברותחין - חזקה עלינו שניזהר שבעתיים מלחמם אותה אש-גיהינום אף בכלשהו.
הכותבת הינה פרופ' מהמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן