הרב רוזן נגד צהר: אומרים ´הגומל´ בטרם עת

בעת כתיבת השורות

בחודש האחרון כל רשימותיי פותחות במילים זהות; בעת כתיבת השורות לא ידוע מה יהיה מצב המערכה וגורלה בשעת קריאתן. הקדמה זו שרירה וקיימת גם השבוע, ותפילתי-תקוותי כי לא לאורך זמן.

בעת כתיבת השורות אנו נמצאים בפסק זמן מטושטש-מתיש; כוחות צה"ל הוסגו מרצועת עזה, אך האויב ממשיך בטירור הרקטי והטילי, ובתמורה חיל האויר תוקף יעדים עמומים-עלומים (6,750 תשתיות?), ופוגע במחבלים מעטים שנלכדו בכוונת היירוט. מתווכים למיניהם בוחשים במו"מי הפסקות אש, אך אויבינו מתמידים בעקשנות נעדרת רציונל וחסרת אנושיות. הם דבקים במזימתם האיסטרטגית החייתית - לחטוף חייל ויהי מה! בכל מחיר! גם במחיר הקרבת אלפי הרוגים בני עמם. ו'על הדרך' יסחטו מהעולם הצבוע גינויים לישראל על 'פשעי מלחמה'. אם חלילה יצליחו, חס ושלום, ירוצו מיד להפסקת אש סופית, ולשלחן הסחטנות בחיי אדם. משנתי כבר נשטחה בשבועות האחרונים לפיה רק העזה ממלכתית, בן-גוריונית, תוכל לעמוד כנגד עזות המצח הכלבית-חוצפנית של עזה העזה, וכנגד נביחות השמאל המכיר בצדקת האויב.

הפעם אפנה מבט למישור התורני, בגוון הלכתי;

'הגומל' בטרם עת

בשבת שעברה גדשו את בתי הכנסת חיילי סדיר, קבע ומילואים, שזכו להתרעננות בחיק המשפחה, או לשחרור 'בינתיים'. רבים מהם ברכו הגומל ונענו בהד נרגש משותפי צרה ושמחה. יש קהילות שערכו קידושא רבא או זוטא לצליחת המאורעות בשלום והשמפניה נמזגה. ואני הקטן (כסב לנכדים משרתים 'מעבר לגדר') נבוך ומסתייג. ואפרש היסוסיי;

ראשית, המערכה טרם נגמרה! "ארבעה צריכים להודות" (ברכות נד,ב) אך רק "כשיוצאין מן הסכנה" (רש"י שם), ולא בכל ושלב. כך בהולכי מדבריות וכך בחולה, וכך גם משוחררי מלחמה ימתינו ל'סוף הדרך'. חייל סדיר, גם אם הוסג מן הזירה, עדין הוא זמין למערכה שלא תמה. גם איש מילואים ששוחרר 'בינתיים', לדעתי אין מקום לברכת הגומל 'לכבוד השחרור' כאשר המערכה הלאומית בעיצומה. אכן, פצוע שהחלים מברך ככל "חולה שנתרפא", וכן יש מקום לברך מי שראה את המוות בעיניו, כגון "שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור או שעמד עליו אריה לטורפו" (לשון השו"ע או"ח ריט,ט). אך אני חש טעם לפגם בברכת הגומל ע"י רבבת חיילים המברכים על 'שחרורם' האישי, כאשר חבריהם נותרו בקו החזית הלאומית, וטרם הוכרז על סיום המערכה.

יתר על כן, 'חגיגות' אישיות וקהילתיות פוגעות במורל ומקהות את המוטיבציה הלאומית. אחרי ה'קידוש' הגיבורים עייפים ונוטים לנוח על זרי הדפנה. 'שמפניה' קבוצתית באמצע המסע פוגעת בכושר ההתמדה, ולדעתי גם ברכות 'הגומל', לעת הזו.

הודיה אישית או לאומית?

זאת ועוד, מקובלת עלי מאד העמדה ההלכתית שהוצגה במאמרו של הרב יהושע בן-מאיר ("ברכת הגומל לחוזרים מפעילות צבאית", תחומין כרך א!) לפיה בתום המערכה יש להודות כ'ברכת הציבור' ולא כהודאת היחיד. לא מתקבל על הדעת שרבבות בני חיל יצעדו בסך לבימת 'הגומל'. בין ה'צריכין להודות' בפרק ק"ז בתהילים דוד לא מנה את לוחמיו למודי הקרבות. אופיה של פורענות המלחמה הוא ציבורי בהגדרה, וכזו צריכה להיות גם ברכת ההודאה. אמנם הרב שלמה גורן (משיב מלחמה ח"ב סי' קלד) סבור שכל חייל שהשתתף בקרב יברך הגומל. הוא מסתמך על מלחמת מדין (במדבר לא) שבסיומה שרי הצבא הציעו למשה "ונקרב את קרבן ה'", וכידוע 'הגומל' הוא תחליף לקרבן תודה. אך הרב בן-מאיר השיג עליו, ואדרבה משם ראיה שמדובר בהודיית הציבור (שרי הצבא) ולא "אלף למטה אלף למטה". ועוד ובעיקר, ההודיה שם מנומקת "שלא נפקד ממנו איש" (מט), הלואי עלינו, אמן!

מוצע להנהיג כי בתום המערכה, בשבת מוכרזת, יברך שליח ציבור בלשון רבים. כך מספר החתם-סופר (ספר הזכרון, עמ' כה): "וביום הכניעה עליתי לתורה וברכתי הגומל בלשון רבים ואנשי ק"ק פרשבורג שהיו עמי ענו אחרי מי שגמלנו כל טוב". וכך נהגתי לפני שנים רבות כאשר רבים מקהילת אלון שבות סיימו שירות מילואים בלבנון ואנכי בתוכם.

באחת, 'הגומל' רק לניצולי 'כפשע מן המוות' ולא לכל מכונסי ונכנסי עזה וסביבותיה, והודאת הציבור עוד תגיע.

(נכתב במוצ"ש ואתחנן)