לחיים גורדין, הסבא רבא שלי (שאת שמו אני נושא בשמי השני), היה שותף לעבודה במשך שנים רבות. כשנכנסו הנאצים לדוינסק, השותף לא היסס. הוא ניגש לבית של סבא, וירה לו כדור בראש. בדרך החוצה הוא עבר בחצר ולקח משם את הסוסה.
אם הייתי חי בשנות הארבעים בדווינסק, ואם הייתי פוגש את כלב האשפתות הלאטבי שעבד עם סבא שנים רבות, ורצח אותו בהזדמנות הראשונה עבור סוסה, לא הייתי מהסס. במקום שאין מערכת משפט, עשיית הצדק מוטלת על כתפי האדם עצמו. במקום בלי דין ובלי דיין, אם הייתי יודע בוודאות שהוא הרוצח, הייתי דואג שלא יראה יותר את אור השמש הטובה.
* * *
כשנשקפת סכנה לחיינו ממחבל, צריך לירות בו בלי להמתין ובלי להסס. כשהסכנה חלפה והמחבל כבר מנוטרל המצב שונה. (כשאנו אומרים מנוטרל הכוונה לכך שאין ספק בכך שאין לו שום יכולת לזוז ולפגוע, לצערנו נכווינו כבר ממחבלים שנראה היה שהם מנוטרלים אולם כמות סמי המרץ שהם לקחו אפשרה להם להמשיך ולתקוף גם אחרי שנפגעו קשה).
במשך שנותינו בגלות, פעמים רבות היו אבותינו במצב שבו אין דין ואין דיין. במצב שבו דם יהודי היה הפקר. במצב זה החובה לדאוג לכך שהצדק יתקיים הייתה מוטלת על כתפיו השבריריות של האדם הבודד. כשאין מערכת משפט, זכותו וחובתו של האדם לדאוג לכך שהצדק יופיע בעולם.
אבל אסור להתבלבל. מצב זה, שבו האדם עושה דין לעצמו הוא מצב גרוע והרסני. לא זה המצב שבו אנו רוצים לחיות. אנו רוצים לחיות בחברה שבה לא האנשים שופטים אחד את השני, אלא מערכת משפט מסודרת וצודקת.
הסכנה בכך שאנחנו הופכים לשופטים, עצומה. זה מתחיל אמנם במשפט צדק שאנו עושים למחבל שרצח מול עינינו, אבל משם זה עובר למשפט שדה שאנו עושים למישהו שצעקו עליו שהוא מחבל, ומשם זה עלול גם להמשיך ללינץ' במישהו שנראה בעיננו חשוד ומסוכן.
אם מישהו חושב שזה יעצור במחבל מנוטרל, הוא טועה טעות מרה. האדם ששפט ודן בכוחות עצמו, יפעיל את סמכותו השיפוטית גם על סביבתו הרחוקה ואחר כך גם על זו הקרובה. הניסיון מלמד שכשאדם עולה על כס השיפוט, קשה מאוד להוריד אותו משם.
המשנה הראשונה במסכת אבות מספרת ששלושה דברים בלבד הורונו אנשי כנסת הגדולה. הראשון שבהם הוא 'הוו מתונים בדין'. כשאנו יושבים בדין יש ללמוד את כלל פרטי המקרה בצורה מעמיקה ולדון בשיקול דעת ובקור רוח. אחריות זו של 'הוו מתונים בדין' רובצת על כתפי החברה כולה. על החברה להקים מערכת משפט שקולה ואחראית.
* * *
הדברים הללו נכונים גם כשיש לנו הסתייגויות קשות ממערכת המשפט. דמו של מי לא בעבע כשבן השטן, סמיר קונטאר ימ"ש, שוחרר מהכלא. מפלצת האדם הזאת שרצחה באכזריות בלתי נתפסת את דני הרן ואת בנותיו עינת בת ה-4, ויעל בת השנתיים, שוחררה לאחר 30 שנה בתמורה לגופותיהם של שני חיילינו האהובים, אלדד רגב ואודי גולווסר הי"ד.
אין ספק שיש עיוותים נוראיים במערכת המשפט. העובדה שקונטאר מהלך על האדמה בצורה חופשית היא עיוות חמור ששום נפש אנושית לא יכולה לסבול אותו. יש לעשות הכל כדי שרוצחים מתועבים לא יהלכו חופשיים לעולם, בין אם זה באמצעות גזר דין מוות ובין אם זה באמצעות חקיקה שתמנע לחלוטין את שחרורם. למערכת המשפט יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שתוכל לטעון שהצדק מתבצע ולא רק נראה.
אבל, את התסכול מחלקים מסויימים במערכת המשפט, לא נתקן באמצעות נטילת סמכות השיפוט לידינו, אלא באמצעות שינוי החוק. קונטאר רצח אמנם את משפחת הרן, אבל לא ניתן לו לרצוח את המדינה החשובה שהקמנו כאן. לא ניתן לו ולחבר מרעיו המתועבים להפוך את המדינה היקרה שלנו למדינת הפקר. נסתכל סביבנו ונראה מה קורה למדינות שבהם אנשים גוזרים בעצמם גזר דין מוות, ולאחר מכן גם מבצעים אותו בעצמם. נעשה הכל כדי שאצלנו זה לא יקרה.
מדינת ישראל הינה אי של יציבות במזרח התיכון הקודח. נשמור עליה מכל משמר גם כשיש לנו ביקורת קשה על מערכות השלטון.
* * *
'הוי מתפלל לשלומה של מלכות שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו' (אבות ג:ב)
המאמר יתפרסם בעלון השבת 'שבת בשבתו'