קשה היום למצוא עבודה; ההיצע נמוך, והדרישות הולכות ונעשות גבוהות. אולם עבור כל מי שלא מוצא עבודה, יש פיתרון - תמיד אפשר ללכת לפוליטיקה! בניגוד לרוב רובם של המקצועות, בשביל להיות חבר כנסת לא צריך שיהיה לך שום דבר - לא פסיכומטרי, לא איי.קיו, לא תארים אקדמיים, לא ניסיון קודם, לא שכל ולא כישרון באף תחום מיוחד. כל מה שצריך הוא כמה קשרים במקומות הנכונים, והופ - הדרך לכנסת, ומשם לממשלה ולראשותה, פתוחה לפניך. עם תנאי קבלה כ"כ נוחים, פלא שהכנסת שלנו נראית כמו שהיא נראית?
שני כוכבים חדשים הופיעו השבוע בשמי הפוליטיקה הישראלית, כשהם זוכים על המקום בכיסוי תקשורתי נרחב ונלהב. האחד הוא "הבן של", אם כי גם בעל רקורד לא קטן משל עצמו בתחומי האגרוף והתקשורת; השני הוא "אביו של", שמעט מאד ידוע עליו מעבר לעובדה זו.
טעם חמוץ-מריר נלווה, לדעתי, לשני הפוליטיקאים-לעתיד הללו, כבר מרגע ההכרזה על כניסתם למרוץ. אמנם הללו טרם חשפו בפומבי את עמדותיהם ותוכניותיהם המדויקות, אבל לא נראה שמישהו יוכה בתדהמה כאשר הללו תתפרסמנה, ולא זה מה שמשנה; בחירתם להיכנס לחיים הפוליטיים היא לכשעצמה מעוררת אי נוחות, עוד לפני שהללו פותחים את פיהם.
אביו של "הבן של" זכור לנו היטב מהקריירה העיתונאית והפוליטית שלו, ולא לטובה. תחת ראשותו, זכתה לראשונה בישראל מפלגת שנאה אנטי-דתית באחוז מדהים של קולות הבוחרים. חוששני שהסבירות הגבוהה היא שבנו ימשיך את דרכו בכך, כשהוא נישא על גלי ההסתה התקשורתית האנטי-דתיים ששוטפים אותנו בתקופה האחרונה, ואולי אף מלבה אותם. טוב ליהודים לא נראה שייצא מזה, אם כי הופעתה המחודשת של מפלגת שנאה שכזו עשויה להוביל, באופן טבעי, להתחזקות כוחן של המפלגות הדתיות במקביל. אמנם נפילתה של מפלגת האב היתה מהירה ומטאורית לא פחות מעלייתה, מבלי שהותירה אחריה יותר מדי רושם, בטח שלא את "השינוי" המובטח. נקווה שמעריציו הנלהבים של "הבן של" יזכרו את הלקח הזה, ולא ינהרו בהמוניהם אחרי הכוהן-הגדול החדש של החילוניים. על כל פנים, כדאי בהחלט להתייחס ברצינות לאיום החדש, ולא ללכת שבי אחרי הכריזמטיות והרהיטות שלו - מדובר באויב מסוכן לציבור הדתי, ואין להקל בו ראש.
מהצד השני, "אביו של" גורם לנו לתחושת אי נוחות מסוג שונה - הן בשל עצם היכנסותו לפוליטיקה, והן בשל המפלגה אליה בחר להצטרף. מעטים האנשים שזכו לכזה קונצנזוס של אהדה והזדהות סביבם, כמו בנו של "אביו של", שגם אם היתה מחלוקת על אופן שחרורו - לא היה יהודי אחד שלא התפלל לשובו, ולא שמח איתו ועם משפחתו כאשר יצא לחופשי. בחירתו של "אביו של" להיכנס לפוליטיקה, מוציאה אותו מהקונצנזוס המאחד, וממקמת אותו בצד מסוים אחד של המפה הפוליטית - עם כל המחלוקות, המאבקים והיריבויות הכרוכות בכך. והלב נחמץ על אובדן של סמל אחדות כזה, שיאבד מעכשיו באופן טבעי את ההזדהות איתו, ויהפוך לעוד פוליטיקאי מן המניין.
יתרה מזאת; צירופו של "אביו של" למפלגת העבודה נעשה אך ורק בשל היותו "אביו של", לא בשל שום רקע או תכונה אחרת שלו. איזה ניסיון הוא מביא איתו? איזו עשייה ציבורית - מעבר, כמובן, לפעילותו למען שחרורו של בנו? מה עושה אותו ראוי לכהן כחבר כנסת? נעשה כאן שימוש ציני ברגשות האהדה וההזדהות של העם, תוך ניסיון לתרגם אותם לרווח פוליטי עבור מפלגת העבודה הדועכת. וכמו בכל מקום בו מישהו מנסה לעשות הון אישי ע"י ניצול רגשותיהם של הבריות, הריח העולה מהמעשה אינו ערב במיוחד.
כל זה נכון שבעתיים כאשר המפלגה אליה מצטרף "אביו של" היא לא אחרת מאשר מפלגת העבודה, שרק כדי להזכירכם - היא זו שיזמה את הסכמי אוסלו, שלמעשה הביאו ישירות להקמתה של אותה מדינת חמאס בעזה, שהחזיקה בשבי את הבן המפורסם. האם זאת הבחירה המתבקשת עבור מי שבוודאי רוצה למנוע חטיפות נוספות שכאלה? והאם זו הכרת התודה הראויה כלפי המפלגה שהביאה לשחרורו של הבן? זכותו של כל אדם לבחור לעצמו את עמדתו הפוליטית, אבל במקרה הזה, נראה שלא מעט אנשים חשים שמשהו פה קצת צורם.
נקווה שבמקביל ל"אבות-של" ול"בנים-של" למיניהם, נזכה לראות בקרוב גם מנהיגים מוכשרים וראויים מכוח עצמם, שיוכלו לחולל שינוי אמיתי - ולטובה - במערכת הפוליטית בישראל.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר-אילן