פעם, כשקראתי בתנ"ך את התיאורים על האבות השורפים את ילדיהם באש למולך, לא הבנתי איך זה יתכן. איך יכול הורה להתאכזר כך לילדיו, ולהעלות אותם על מזבחו של איזה אליל דמיוני? היום אני מבין זאת היטב. אני רואה סביבי אנשים שמוכנים להקריב לא רק את ילדיהם, אלא את כל בני עמם, על מזבחו של האליל לו הם סוגדים. לאליל החדש קוראים "מוסר", ומאמיניו עובדים אותו בהתלהבות דתית לא פחותה מזו של עובדי המולך הקדמונים.
בשם המוסר, הם אומרים לנו, עלינו לספוג טילים בלי להגיב. בשם המוסר, עלינו לשלוח את בנינו לכניסה קרקעית לתוך עזה, במקום לכתוש אותה מהאוויר ללא סיכון. בשם המוסר, עלינו להזרים חשמל, מים וסחורות לרצועה, למרות שהללו משמשים את אויבינו לייצור ושיגור טילים נגדנו. בשם המוסר, עלינו לעקור את יישובינו ולמסור אותם לידי מרצחים. בשם המוסר, עלינו לאפשר להמוני מסתננים פורעי חוק להציף את ארצנו ולהפוך את חיינו לסיוט. בשם המוסר...
מאז המולך, לא קם עוד אליל הדורש קרבנות כה רבים ממאמיניו. המולך הסתפק בלנשנש ילד פה ושם; המוסר דורש קרבנות בסיטונאות. בתמורה לבשר ולדם הנשפכים על מזבחו, הוא מעניק לחסידיו תחושת התעלות מופלאה, הרגשה של אצילות נפש צדקנית ומתחסדת. וכמו בכל דת, ככל שאדם הוא מאמין נלהב יותר, כך הוא מוכן להקריב קרבנות רבים יותר. המוסרי האדוק מרגיש ממש את הילת הקדושה המרחפת מעל ראשו, כאשר הוא מצדיק את טובחי עמו ומחריבי מדינתו. ככל שתהיה אלימותם של אלה רבה יותר, וככל שיהיה איפוקו שלו גדול יותר, כך ירבה אושרו המזוכיסטי. המוסר מלמד את חסידיו שהם ראויים להיענש, שהם חוטאים ופושעים בעצם מהותם; חפים מפשע יש רק בצד השני. כך הוא מחנך אותם להתמכר לענישה שלו.
כמו כל אליל, גם במוסר יש ניצוץ של אמת, שהוא הגורם להמונים להימשך אחריו. המוסר, כמו מוסרות הסוס, פירושו מעצור והגבלה - לא לשלח את הכוחות ללא כל רסן. אבל הוא הופך לאליל כאשר הופכים אותו לתכלית בפני עצמו, לעיקרון מקודש הגובר על כל שיקול אחר. מטרתו האמיתית של המוסר היא להרבות טוב בעולם, ליצור חברה בריאה, בטוחה ומשגשגת. ברגע שהוראותיו מובילות במקום זה להרס החברה, לחוסר אונים מול הכוחות העומדים נגדה - זה הזמן לרסן את המוסר עצמו. "לא תרצח" הוא אכן עיקרון מקודש, שעליו נאמר "יהרג ואל יעבור"; אבל בשעת הצורך, ובהוראת שעה, מותר למלך ולבית הדין להרוג גם שלא על פי דין תורה. על אחת כמה וכמה בשעת מלחמה, שאינה מתנהלת מול יחידים אלא מול קולקטיב. אלה השוללים פעולה פרטית בטענה שאין לנו סכסוך עם ערבים פרטיים, חייבים להצדיק פעולה לאומית המכוונת כנגד הלאום השני, ואינה מבחינה שם בין אדם לאדם. במלחמה, חיי עמך קודמים לחיי אויביך.
בתקופת אנטיוכוס, ניצלו היוונים את השבת כדי לתקוף את היהודים, בידיעה שהללו לא יחללו את השבת אפילו כדי להגן על עצמם. מתתיהו הורה שבמציאות כזו, פיקוח נפש דוחה שבת, ולא יתכן שהאויב ינצל את העקרונות הקדושים לנו כדי להשמיד אותנו. בתקופתנו, האויב מנצל את ההתחסדות המוסרית שבתוכנו כדי להכות בנו מבלי שנוכל להגיב. כמו אז, הדרך להישרדות ולניצחון תלויה בכך שנזכור מה קודם למה, ונבין שהדרך לתיקון העולם אינה כרוכה בכניעה לרשע - אלא במיגורו.
לאתר של משה רט - www.mysterium.co.il