אתמול (יום א' 17/07/05) ב"מילה האחרונה" אמר אורי אורבך ש"העונש" הכי גדול שאנשי השמאל חושבים שקיים הוא האמירה לימני הדתי הממוצע "אתה לא אח שלי". בצורה דומה, אחד המשפטים הנפוצים בתקופה האחרונה הוא "מה יקרה ביום שאחרי ההתנקתקות?". במסווה של רצון לשלווה ו"דו-קיום" בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים מנסים תומכי הגירוש לפנות אל רגש האחווה של המתנגדים לעקירה. הם אומרים לנו שאנחנו צריכים לעמוד בצד ולשתוק כי "צריך לחשוב איך נסתדר אח"כ". ואני אומר במקום שאנחנו נחשוב על היום שאחרי, הגיע הזמן שהם יתחילו לחשוב על היום שלפני!
ב"יום שלפני" הרגיוש "מיעוט" גדול מאוד באוכלוסיה שהוא פשוט לא רצוי ואין עם מי לדבר!
כאשר ברחבי הערים התגלו תופעות של אנטשמיות (!) נגד ה"דוסים" לא ראינו מדינה שלימה מזדעזעת מכך שבחורים דתיים וחרדים חטפו מכות וחששו להסתובב ברחובות עירם (לא לדבר על כתובת הנאצה). איפה היתה המשטרה? איפה היו אנשי התקשורת?
כאשר בצבא מונעים בדרכים כאלו ואחרות כל קידום של קצין דתי/ימני אל תפקידים משמעותיים אך ורק בגלל אמונתם ואין פוצה פה ומצפצף!
כאשר מהתקשורת כבר אף אחד אפילו לא מצפה לדיווח ניטרלי בנושאים פוליטיים. תקשורת בה האדם הימני הוא תמיד "פנאט", תקשורת שבכל יום זיכרון הולכת לחפש את החרדי שלא עומד בצפירה, תקשורת שמביימת אירועים כדי לשרת אינטרס פוליטי/חברתי של העומדים בראשה. כשפעם אחר פעם אנו רואים היטפלות לכל חשד הכי קטן למעשה שעשה איזה רב או סתם אדם עם כיפה וכשלבסוף נולד מההר עכבר זה לא מדווח.
אפילו את תחנת הרדיו היחידה שייצגה מסר קצת אחר סגרו קבוצת אנשים שחושבים ש"הם יחליטו מה טוב למדינה" - בג"ץ.
כן, זה אותו בג"ץ בו מתקבלות פעם אחר פעם פסיקות שאינן מתחשבות בכהוא זה ברגשותיו של ציבור שלם! המדובר הוא מפסיקות פוליטיות בעליל ועד פסיקות אנטי דתיות ממש, פסיקות שכבר כשהוגש המקרה לפני בג"ץ יכול היה כל בר דעת לנחש מה תהיה אחריתן. "בית הדין הגבוה לצדק", שם כל-כך אירוני, מייצג אינטרסים של חלק מסויים מאוד של הציבור במסווה של יומרנות ל"צדק"!
אז הנה, בלי "התנתקות", ביום שלפני, איפה? איפה הוא הדו-שיח?! איפה השיתוף והפעילות ההדדית? הגיע הזמן שהאמת תיאמר בקול הם לא קיימים! זה לא קשור להתנתקות ולכל המהלך הפוליטי האחרון, זה היה קיים כבר הרבה לפני זה ובלי קשר לזה. התפיסה שהמדינה הוקמה על-ידי חילוניים אשכזנים ולכן המדינה היא "של אבא שלהם", הם יודעים מה טוב ומה נכון ולכן הם צריכים לנהל את המדינה, היא תפיסה רווחת בקרב הציבור החילוני-אשכנזי של היום (אם במודע ואם לא). הם מפחדים שאנחנו "נשתלט על המדינה" והפחד הזה גורם להם למדר ולהרחיק אותנו מכל עמדה שיש בה ולו מעט כוח.
אני ורבים כמותי מרגישים שכבר "כלו כל הקיצין"! למדנו באזרחות שמדינה דמוקרטית מורכבת משלוש רשויות - מחוקקת, מבצעת ושופטת - וששלושלת הרשויות האלו אמרות לאזן אחת את השניה. אז מה יעשה המון האנשים שאין לו טיפת אמון במערכת הפוליטית, הן המבצעת (המשלה ושלוחותיה - המשטרה והקצונה הבכירה בצה"ל) והן המחוקקת (הכנסת השבויה בידיה של הממשלה)? קבוצה שהרשות השופטת נוהגת בו איפה ואיפה? כאשר גם התקשורת אשר היא לכאורה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" עונה רק לחלק מהגדרה זו? איפה אנחנו יכולים לתת ביטוי לדעות שלנו? כאשר ברגעים אלו ממש מונעים מאיתנו אפילו את הזכות הלגיטימית של הבעת מחאה בהפגנה, למה שנחשוב על היום שאחרי?! כואב לי לומר את זה, אבל "היום שאחרי" כבר כאן!