במאמרו "יש עם מי לדבר?" מציג אביאל הטב את המצב הבעייתי והכאוב של היחס לתפילה מצד התלמידים (והמבוגרים). במקום שהתפילה תהווה זמן של התעלות רוחנית ומפגש עם אלוקים, היא הפכה עבור רבים לעול מעיק ומשעמם, הגורם לתחושות שליליות כלפיה וכלפי הדת. בעקבות זאת מציע הטב לבטל את חובת ההשתתפות בתפילה במוסדות החינוך, ולהשאיר אותה לבחירתו של התלמיד; ובמקביל, להשתמש בכלים מעולם המדיטציה כדי להגביר את הריכוז והחיבור הפנימי לתפילה.
הבעייתיות שתיאר הטב אכן קיימת, אבל אני בספק גדול אם הדרך שהוא מציע אכן תפתור אותה. "תפילת רשות" בבית הספר תהפוך למחזה עגום של ביזיון וחילול השם לנוכח אולם ריק; ואילו טכניקות של מדיטציה דורשות בדרך כלל יותר זמן ונכונות מאלה של התלמיד הממוצע, שלא לדבר על הבעייתיות שבהחדרת רעיונות זרים ליהדות. לדעתי היחס לתפילה הוא ביטוי לבעיה עמוקה יותר, שרק באמצעות התמודדות איתה ניתן יהיה לתת מענה למצב הקיים. בעיה זו נוגעת בשני יסודות של החיים הדתיים: האמונה והחובה.
הכל מתחיל באמונה. האמונה היא היסוד לכל החיים הדתיים, ובמיוחד לתפילה. מי שמוצא את התפילה מעיקה ומשעממת, הרי שיש לו חיסרון באמונה - או בעצם האמונה בה', או באמונה בכוחה של התפילה ובהיותה מפגש עם ה'. יתכן שה' אינו תופס כלל מקום בעולמו, מעבר למס שפתיים או התייחסות מעורפלת, ויתכן שהוא פשוט אינו חש צורך לפנות אליו. בעידן בו האדם שולט במידה רבה על הטבע, והחיים על פי רוב בטוחים ומסודרים, אנשים רבים מרגישים שהם מסתדרים מצוין גם בלי הקב"ה. גם התרבות החילונית השלטת תורמת הרבה לתחושה זו. אם לא מאמינים בה', ולא מבינים את החשיבות בעבודתו ובחיבור אליו, ודאי שהתפילה הופכת למעמסה מכבידה. לא ניתן לתקן זאת תוך התמקדות בתפילה לבד, אלא יש לחנך את הילדים לאמונה אמיתית וחיה, לראות את הקב"ה בעולמם על כל צעד ושעל, ולהמחיש להם את מעלתה של התפילה באמצעות דמיון מודרך, כמו זה שמתאר למשל האדמו"ר מפיאסצנה בספריו. ברגע שמאמינים שבורא העולם בכבודו ובעצמו מאזין לנו בתשומת לב, הרי שהתפילה תפרוץ מעצמה בהתלהבות. זו לא משימה פשוטה, אבל היא טובה בהרבה על הכניעה והויתור שמציע הטב.
היסוד השני הוא החובה. עבודת ה', והתפילה בתוכה, היא בראש ובראשונה עבודה - הוה אומר חובה, דרישה, קבלת עול מלכות שמים. היא לא נועדה לגרום לנו סיפוק רוחני כלשהו, או לעורר בנו חוויות מרגשות (גם אם הללו רצויות בהחלט). אם כבנים, אם כעבדים - בתור יהודים יש לנו תפקיד בעולם, שלשמו נבראנו, ועלינו למלא את חובתינו ללא עוררין. כמו האמונה, גם מושג החובה התערער מאד בדור של חופש, חירות, זכויות הפרט ו"את לא מחליטה עלי". אבל בלעדיו לא תיתכן עבודת ה' אמיתית, אלא לכל היותר סוג של נהנתנות רוחנית, של חיפוש אחר חוויות מדיטטיביות ואקסטטיות למיניהן, בהן האדם שם את עצמו במרכז ומשתמש באלוקים כאמצעי. החינוך הדתי חייב להשריש בתלמידיו את מושג החובה והעול, את ההכנעה הנדרשת מפני רצון ה'. נכון, אנו מעדיפים שעבודת ה' תיעשה מתוך שמחה ורצון, ולא כמי שכפאו שד; אבל באותה מידה אנו מעוניינים שאזרחים ישמרו על החוק, וחיילים ימלאו פקודות, מתוך שמחה ורצון - והדבר אינו מבטל כלל את מימד החובה הבלתי מתפשרת הכרוך בהם. "נעשה ונשמע" - קודם צריך לעשות, אחר כך לשאול, להבין, להתחבר. בלי מימד החובה והמחויבות, לא רק התפילה תקרוס, אלא כל עבודת ה' וקיום המצוות. האם בנושאים קשים יותר להתמודדות, כמו היחס בין המינים, גם נשאיר את הדברים לבחירתו האישית של כל תלמיד, רק כדי לא להמאיס עליו את הדת? כידוע, דת אחרת כבר קמה בעבר, שדגלה בדיוק בגישה של ביטול המצוות והחובות המעשיות. איני חושב שאנו רוצים ללכת בעקבותיה.
סיכומו של דבר, המציאות הבעייתית של היחס לתפילה אינה אלא קצה הקרחון של הקשיים בפניהם ניצבת הדת כולה בעידן המודרני. הדרך לטפל בה אינה באמצעות טיפול נקודתי המשדר תבוסתנות, כניעה וויתור (שרק יגררו נסיגות נוספות בעקבותיהם), אלא על ידי טיפול שורש וחיזוק היסודות הבסיסיים של הדת: האמונה בה' והחובה כלפיו. אם אלה יהיו חזקים, התפילה תחזור לתחיה מאליה.
לאתר של משה רט www.mysterium.co.il