האם הציונות הדתית מוכנה לחידוש הקרבנות?

בירושלים יתקיים היום אירוע תרגול של הקרבת קרבן פסח¹. נדמה לי שמעבר למספר נושאים במחלוקת הקשורים בעניין הזה, האירוע מעורר אצל אנשים דתיים לאומיים רבים רגשות מעורבים, המגיעים לידי דיסוננס קוגניטיבי של ממש.

האפשרות להקרבת קרבן פסח מעמתת אותנו עם יחסינו לגאולה השלמה. ברמת ההצהרה אנחנו מצפים לה שתבא בכל יום, ומתפללים על השבת הקרבנות ובניית בית המקדש שלש פעמים ביום, ולפעמים יותר, ומזכירים את זה מספר פעמים בכל תפילה.

האם אנחנו באמת מתכוונים לכך? להקמת בית מקדש ולחידוש עבודת הקרבנות בימינו?

דומה שעבודת הקרבנות היא אחד החלקים המוזרים לנו והרחוקים מאיתנו ביותר. חלק נכבד מהתורה שבכתב, מהתורה שבעל פה ומההלכה מוקדש לעבודת הקרבנות: חציו של ספר ויקרא וחלקים בספרים האחרים, סדר קדשים במשנה ובתלמוד, שני חלקים מהיד החזקה. אין כל בסיס לטענה (שנשמעה) שחז"ל סברו , מתקופת המשנה ועד העת המודרנית, שייתכן שעבודת בית המקדש לא תחזור ככל הלכותיה.

קרבן פסח מאתגר אותנו יותר מכל. עוד לפני ראשית הציונות, אחד מהסימנים הראשונים להתעוררות חזון הגאולה היה בעיסוקם של רבנים רבים בנושא חידוש עבודת הקרבנות. ומכל הקרבנות, דווקא קרבן פסח הוא קרבן יחיד - המוטל על כל אחד ואחד, ואין צורך בזמן הקרבתו לא באפר פרה, ולא במקדש. כך שמבחינה הלכתית אפשר להגיע לקונצנזוס סביר על הקרבת קרבן פסח עוד השנה על הר הבית.

המכשולים הם בעיקר פוליטיים, ואין הכוונה כאן לעקשותו של בנימין נתניהו אלא לבירור הרצונות והשאיפות האמיתיים שלנו, בעת הזאת ובמקום הזה. האם אנחנו באמת רוצים בקרבנות? האם אנחנו מוכנים להיות מזוהים עם הדם הניתז, עם פעיית הגדיים לפני שחיטתם, עם מה שאוהבים לכנות "פולחן פאגאני"?

ומצד שני, אם לא, מה בדיוק אנחנו ממלמלים בתפילתנו, אל מול פני הבורא? האם אנחנו באמת מאמינים בתורה מן השמיים, בפרשנות שניתנה לה על ידי חז"ל, גם כאשר היא עומדת בסתירה למה שאנחנו רגילים לו מן העולם המודרני, מן התרבות הכללית והמוסר האנושי הנהוג? יש כאן צורך לבחור צד, ושני הצדדים מטילים עלינו אחריות כבדה ומשמעויות חמורות.

יש קבוצה מכובדת שטוענת שאכן, עם בוא הגאולה ישתנו גם סדרי התורה וחלק הקרבנות מהבהמה ישתנה ויתבטל. אתמול למדתי לדעת שבכיר הקבוצה הזו הוא הרב קוק, הכותב ב"נבוכי הדור" בפירוש (בפרק י') שהוא מקווה שעם חידוש הסנהדרין וכח הפסיקה בתורה שבעל פה יעלה בידם לבטל את קרבנות הבהמה². זאת אחרי שרמז לזה במשתמע בחזון הצמחונות והשלום ומעט יותר ב'עולת ראיה'. (כמובן, רים מתלמידיו ומתלמידי בנו טוענים שלא לכך התכוון הרב, ושדברים אלה נסתרים ממקומות אחרים בכתביו, והדברים ראויים להישמע). כך כתב גם הרב בני לאו מעל במה זו³, אתמול, וכך חושבים רבים.

ישנן שתי בעיות בגישה זו. אין רמז לאפשרות כזאת בכל שלשלת ההלכה, וייתכן בהחלט שהיא בלתי אפשרית. יתרה מכך, בהצטרפות לקבוצה זו אנחנו משילים מעצמינו את ההתמודדות האמיתית, ואפילו אומרים - לא אהיה מוכן להשתתף בהקרבת קרבנות, ובפרפראזה על דברי רחל המשוררת, "אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי כהן מקריב קרבן היא תבוא".

הצד השנישל הציבור, בהם בוודאי חלק גדול מן הצופים וחלק נכבד מן המארגנים, סוברים שהדרך אל עבודת הקרבנות ואל הגאולה עוברת מן המרכז החוצה. אם נכריח את הממשלה, נכריח את אומות העולם, נכריח את עמנו שלנו לחדש את עבודת הקרבנות - רק כך נמלא את ייעודנו ואת תפקידנו, ומובטחים אנחנו שרק טוב יבוא עלינו כתוצאה מזה, ורק זו הדרך להביא את הגאולה השלמה. גם אם אין זו האמירה המפורשת (ובוודאי לא של רבנים נכבדים מתומכי ההדגמה, כמו הרב רבינוביץ, הרב מדן, הרב יהודה גליק ועוד), הרי לפחות מתעורר החשש שהדברים עומדים ברקע העשייה, ואפילו אם רק יבנו כך, הם עשויים להביא לתוצאה הפוכה, חס וחלילה⁴.

לא אפטור את עצמי מלכתוב את הכרעתי האישית, ואני מקווה שהיא מממשת כראוי את הבחירה להיות המקף שבין דתי ללאומי ובין דתי למודרני. שני הצדדים חשובים לי מאד. איני מבין לעומק את הצורך בקרבנות ואת מטרתם, אך אני חושב שהדבר בהחלט נובע מחוסר העיסוק, מחוסר העמקה ומריחוק העניין מאורח חיי הרגיל. איני חושב שאנחנו מוכנים בעת הזאת לחידוש עבודת הקרבנות בהיקף נרחב, כמו גם לבניית בית המקדש. דברים אלו יגיעו (אם לא ירד המקדש מן השמיים) לאחר עבודה מרובה ומקיפה של התקרבות של כל העם לעבודת הבורא, מתוך עיון והבנה של הנושאים הללו, ומתוך הסכמה רחבה. בלא קיצורי דרך שמיימיים מדובר במסע של מאות שנים, שאנו רק בתחילתו. מצד שני, אין לי ספק שעבודת ה' האמיתית כוללת את הקמת המקדש וחידוש העבודה בו, ולכן איני נרתע מן העיסוק בנושאים האלה ומנוכחותם בחיינו - בעליה להר בית, בלימוד תורת המקדש והכנה לקראתו, בתרגול הקרבת הקרבן, ואפילו אולי בהקרבה ממשית של קרבן פסח, ליחידים הרוצים בכך. העיסוק וההרגל מביאים איתם עיון והבנה חדשים, והעיון וההבנות החדשות מביאות להסכמה ולהתקרבות. זוהי המסילה העולה בית אל. ⁵

איני מייחס חשיבות רבה להתנגדות מטעמי צער בעלי חיים, בל תשחית וצמחונות. הגדי המובא להדגמה יטופל בכבוד וכראוי, השחיטה היא אמצעי המתה הומאני, ובשר הגדי ייאכל. איני חושב שזה נורא ואיום אם ילדים יראו שחיטה של בעל חיים. ילדים ראו את הטיפול בבעלי החיים מגידולם ועם שלב הצלחת עד לפני עשרות שנים בודדות, בלי נזק רגשי ניכר לעין. (כמובן שזה לא מתאים לכל גיל ולכל ילד, אבל זה לא יפגע בילד ממוצע ובריא בנפשו, לדעתי.

הערות