רגע אחרי שביערנו את החמץ ונכנסנו לחג החירות צריך לזכור שהחמץ הוא לא רק מזון ויש צורך לבער את חמץ המחלוקת והמענות נגד יו״ר הבית היהודי.
בימים אלו בהם מתקיים מו״מ קואליציוני עם מפלגת השלטון הליכוד קשה להתעלם מהעובדה שיש מי שלא שכח ליו״ר הבית היהודי היסטוריה רחוקה.
במקום להעניק את היחס הראוי למפלגת הבית היהודי בת הברית של הליכוד יש מי שבוחר להזניח אותה ולתת לזחול לקואליציה.
הדוגמא המוחשית ביותר להתנהלות זו היא הענקת תיק החוץ לאביגדור ליברמן לפני נפתלי בנט. הציונות הדתית צריכה להפסיק להתבייש ולהבין שנגמר העידן שדוחקים אותם לפינה עם תיק מגזרי.
לא הגיוני שאביגדור ליברמן שניהל קמפיין נגד ראש הממשלה, לא הבטיח שיתמוך בראש הממשלה וזכה בפחות מנדטים יקבל את תיק החוץ ואילו יו״ר המפלגה שהבטיחה תמיכה אבסולוטית בנתניהו תזכה ליחס משפיל ולדחיקתה אחרי המפלגות הקטנות ממנה בחלוקת התפקידים.
פתאום שס ויהדות התורה שותפות ראויות יותר מסוחבי האלונקות. פתאום דרעי וליצמן הפכו להיות החברים מהמילואים של ראש הממשלה ובנט נדחק הצידה.
אני רוצה לקוות שראש הממשלה יתעשת וזמן את בנט לשיחות רציניות ולהענקת מעמד בכיר יותר ממפלגות שהביאו פחות מנדטים ולא התחייבו לתמוך בו.
הציונות הדתית לא יכולה להרשות לעצמה לחזור לנישה המגזרית. עם ישראל כבר מזמן מאמין בדרך תורת ישראל וארץ ישראל ולא רואה בזה מפלגת נישה.
יו״ר הבית היהודי חייב לעבוד בשתי זרועות. זרוע שמחזקת את הציבור בישראל. אין ספק שהמערכת הכלל עולמית דורשת מנהיג שישנה את הסיח המתנצל.
רק נפתלי יכול להיות בעמדה הזאת וליצג את עמדת עם ישראל ותורת ישראל בכבוד.
אבל אסור בשום צורה לשכוח את המגמה של ההשקעה בציונות הדתית. השקעה בציונות הדתית היא השקעה בעם ישראל לטווח ארוך.